להוציא את הלבנה
כיצד סייעו החסידים ליציאת הלבנה מתוך העננים?
פעם אחת, במוצאי יום הכיפורים, לא נראתה הלבנה ברקיע, ולא יכלו החסידים לברך את ברכת הלבנה ולקדשה כנהוג במוצאי היום הקדוש. הבעש"ט (הבעל שם טוב) ראה ברוח הקודש כי אם תחסר מצווה זו בלילה זה דווקא, סימן לא טוב הוא לעם ישראל, חס ושלום. נעצב הבעש"ט מאוד וניסה בכל זאת לעבוד את אלוהיו מתוך מחשבה בהירה וביטחון. הבעש"ט קיווה שאם יצליח בכך תגלה הלבנה את פניה, ושאל מדי פעם את תלמידיו: "הנראתה הלבנה?" אך השמים התקדרו בעבים, ונראה כי הלבנה לא תיראה עוד בלילה זה.
חסידי הבעש"ט לא ידעו את מחשבות רבם, וככל שנה ערכו במוצאי היום הקדוש סעודה ושמחה, מתוך ביטחון שתפילתם התקבלה. שמחים היו על עבודת התפילה שלהם במחיצת רבם, שהיה דומה בעיניהם ככוהן הגדול שבבית המקדש, שביציאתו בשלום מקודש הקודשים היו שמחים ורוקדים לפניו. וכך היו החסידים שמחים ורוקדים בהתלהבות קדושה.
תחילה רקדו החסידים בחדר החיצוני, ואולם משגברה השמחה דחקו ונכנסו אל חדרו של הבעש"ט. משעלתה עוד השמחה, העזו לבקש מרבם שירקוד עמהם ולקחו את רבם בתוך הריקוד. כך עמד הבעש"ט באמצע הרוקדים ורקד עמהם. בתוך כך נשמעה לפתע הקריאה כי הנה נראתה הלבנה במלוא יופייה וטהרתה, והלכו כולם לקדש בשמחה את הלבנה.
ידועה אמירתו של הבעש"ט, כי השמחה היא הכוח המחולל את הגאולה והפתרון. כך דרש הבעש"ט את הפסוק "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ישעיה נה, יב): על ידי השמחה תצאו מן הגלות. כאן מסייעים החסידים לבעש"ט לשוב אל הריקוד ואל שמחת הלב. בכך גירשו את העננים שהעיבו על לבו. מתברר שהדאגה שבלב הבעש"ט היא הבעיה הדורשת פתרון, ואולי היא זו שגרמה להיעלמות הלבנה.
