הסיפור

פעם אחת בא איש אחד לפני רבי חנוך הֶנִיך מאָלֶכְּסַנְדֶר, ובכה לפניו מאוד בשל צרה שבאה עליו.
השיב לו ר' חנוך הניך: "כשהייתי ילד קטן ולמדתי אצל ה'מלַמד', היה נער אחד שבכה בשעת לימודו. אמר לו המלמד: 'אָז מֶען קִיקְט אָרַיְן וַיְיְנט מֶען נִישְׁט', כשאדם מביט לתוכו פנימה אין הוא זקוק לבכי."

---

על הסיפור

אדם המספר על צרתו ועל צערו בדמעות לחברו או לרבו, מצפה בדרך כלל שינחמו אותו וידברו על לבו. רבי חנוך הֶנִיך מאָלֶכְּסַנְדֶר – מתלמידי רבי שמחה בונים מפשיסחה, שהורה לתלמידיו לבקש את האמת הפנימית הנוקבת ללא פשרות, ויתור או פינוק – אינו עושה זאת. את הבכי קורע הלב הוא פוטר במשפט קצר וחידתי, ששמע בעצמו מן ה"מלמד", הרב שלימד אותו תורה בילדותו.
מדוע עשוי המבט פנימה לשכך את הבכי?
אולי הכוונה היא שהתבוננות פנימה מסייעת לאדם להבין את הסיבה לצערו, ובכך מניעה אותו לפתרון ולא לרחמים עצמיים ולבכיינות.