הסיפור

מעשה בעני אחד שלא רצה לקבל צדקה משום שאמר לעצמו: אם אקח צדקה הרי זה יבוא על חשבונם של עניים אחרים, ונמצאתי אני גוזל את העניים.
מה עשה? הלך ולווה מבני אדם כאילו לצורכי עסקיו, וקבע זמן להחזר ההלוואה.
כשהגיע מועד הפירעון אמר: מה אפרע ואין לי במה לפרוע?
והיה לווה מאנשים אחרים שנתנו בו אמון, וכשהגיע זמן הפירעון שוב לא פרע את ההלוואות ושוב לווה מאנשים אחרים.
ראו זאת האנשים ונמנעו מלתת אמון בלווים.
ובכן מה היה סופו של האדם שלא רצה לקבל צדקה כדי לא להזיק לאחרים? סופו שלווה כסף שידע שלא יוכל להחזיר, ונעל את דלתות האמון שהמלווים פותחים בפני הלווים.
עליו נאמר הפסוק "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" ( קהלת ז' טז')

---

על הסיפור

ולפעמים גם מהרצון להיות טובים יותר.
גיבור הסיפור נזקק לצדקה אך איננו מודה בכך. בעיניו הצדקה מיועדת לעניים בלבד, לאנשים שמצבם גרוע משלו. כמו רבים מאיתנו, הוא אינו מוכן להכיר בחולשתו או במצב שאליו הגיע, ואולי יש לו גם דעה שלילית על עניים, או למי שזקוק לעזרה, והוא לא מוכן להימנות עליהם. הוא אומר לעצמו שאין לו זכות לקבל צדקה, כי אם יסכים לקבל צדקה זה יהיה כמו גזל של העניים האמיתיים.
אלא שמההונאה העצמית שלו נולדת גם הונאה כלפי אחרים: הוא לווה כסף מאנשים הסבורים שההלוואות מיועדות לעסקים ולא לצרכיו הבסיסיים, ומטבע הדברים הוא לא מסוגל להחזיר את ההלוואות, מגלגל אותן על הלוואות חדשות ופוגע באמון שבני אדם מוכנים לתת בלווים.