הסיפור

בשנה השנייה להיותו אדמו"ר נפטרה אשתו של רבי צדוק הכהן מלובלין, חנה דבורה. התאבל עליה הרבי מאוד, ועלה בדעתו לעזוב את האדמו"רות ולעלות לארץ ישראל, משאת נפשו מתמיד.
אח היה לו בארץ ישראל ושמו ר' יצחק אביגדור, והם החלו מתכתבים ביניהם על דבר הנסיעה. כסף להוצאות הדרך היה בידיו של ר' צדוק.
חסיד אחד שנפטר באותם הימים השאיר סכום כסף על שמו של ר' צדוק, כדי שישתמש בו לדבר מצווה, ואת אותו הכסף שמר רבי צדוק להוצאות דרכו.
כששמעו החסידים על הנסיעה נעשו רעש ומהומה ביניהם. באו אל רבם וניסו למנוע ממנו את תכניתו. אחד מן החסידים, בֶּריש קוֹצְקֶר, הקשה: "מדוע אין אתה חס על חבורת החסידים שלך? הלוא אם תעזוב תתפרק החבורה. איננו רגילים בדרכים אחרות של חסידות, ולא יהיה לנו בצל מי לחסות."
אמר ר' צדוק באנחה קורעת לב: "גם כעת איני רואה עוד לפניי 'חבורת חסידים' במובן האמיתי. חבורה כזו פגשתי לפני שנים, בהיותי אצל רבי באיזְ'בּיצה, אבל היום שינתה החסידות את פניה, ומעטים הם אנשי התום והאמת ההולכים בדרך האמת."
כשראו החסידים כי רבם גמר בלבו לעזבם חיבלו תחבולה כדי למנוע ממנו זאת. מה עשו? כאשר היה הדוור בא ומכתבים בידו עבור רבם, היו משחדים אותו ולוקחים את המכתבים ששלח אחיו של הרבי ומניחים אותם במקום מסתור.
בינתיים גם קנו בית עבור רבם והחלו לבנות בית מדרש שייקרא על שמו. לאחר ימים רבים, כשראה ר' צדוק את הכובד והקושי לנסוע אל ארץ ישראל, ויתר על תכניתו ונתן את הכסף שהכין לנסיעה עבור בניין בית המדרש.
בשנת תרנ"ז נחנך הבית וייקרא על שמו – "בית המדרש של 'הכהן'". במעמד חסידים רבים הקדיש רבי צדוק את הבית לתורה ולתפילה. אחר כך נשא דרשה ובה אמר: "הנה בכל זאת, גם בית מדרש שבחוצה לארץ הוא מעין ארץ ישראל. גם הוא קדוש כקדושתה של הארץ."

---

על הסיפור

ר' צדוק, המורה והאדמו"ר הנערץ, מנסה לנטוש את תלמידיו. הוא אינו רואה עוד ערך בהתמסדות של חבורת החסידים שנקשרה בו, והוא מוכן לוותר עליה, לעלות לארץ ישראל ובכך לגרום לפירוקה של החבורה. בעיניו, הם אינם "אנשי תום ואמת" כרצונו, והוא מעדיף להיפרד מהם.
קל להזדהות עם ר' צדוק, איש האמת, הנרתע מן המיסוד ונאמן לערכיו. הזדהות כזו אף גוברת אל נוכח השיטות שנקטו החסידים – גנֵבת המכתבים על ידי מתן שוחד לדוור.
עם זאת, ניתן אולי להבין מעט גם את החסידים – הם תלמידים התלויים ברבם, ומבחינתם, המורה והמנהיג אינו אדם פרטי אלא במידה רבה "שייך להם", ומותר להם לנהל אותו ולהשפיע על שיקוליו. חששם של החסידים לא היה חשש שווא. בסופו של דבר נפטר ר' צדוק זמן לא רב לאחר האירועים שהתרחשו בסיפור (בשנת תר"ס), והחסידים אכן התפזרו ונפוצו לכל עבר.
הסיפור העצוב נוגע בשאלה העולה גם כיום – עד כמה מנהיג ואיש ציבור הוא אדם פרטי, והאם מותר לו לקבל החלטות המבוססות על שיקולים אישיים בניגוד לרצון הציבור.