הסיפור

פעם אחת התרגשו ובאו צרות על עם ישראל, עד שזקן הדור, רבי אברהם יהושע השל מאפטא, גזר תענית על כל תפוצות ישראל – שלושה ימים שהם שני חמישי ושני. הרבי החמיר מאוד בהוראתו וכולם היו צריכים להתענות, אפילו אנשים חלושים.
באותה עת היה נוהג רבי ישראל מרוז'ין לעבוד את השם בדרך הנגינה והשיר. בחצרו שהתה דרך קבע קַפֶּלְיָה, תזמורת של נגנים, ומעת לעת היו מנגנים לפני הרבי.
כאשר שמע ר' ישראל מרוז'ין על התענית שגזר הרבי מאפטא, זקן הדור, מיד ציווה שיביאו לפניו את הקפליה, וביקש מחבורת המנגנים שייטיבו לנגן לפניו במצלתיים, בכלי נבל ובחצוצרות.
סבורים היו הבריות, כי כשישמע על כך הרבי מאפטא ודאי יכעס על שעשה הרבי מרוז'ין ההפך מגזֵרתו, והפך אבל ליום טוב. ואולם, כאשר שמע על כך הרבי מאפטא, אמר:
"איני יכול להשתוות אל הרבי מרוז'ין. הוא הולך בדרך הכתובה בפסוקים: 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם… וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם' (במדבר י, ט)."

---

על הסיפור

דרכו של הרבי הזקן מאפטא לפתור את הבעיה הלאומית הייתה לגזור תענית חמורה על כלל הציבור. הרבי מרוז'ין התנגד לדרך זו והלך בדרך ההפוכה – הוא הזמין את התזמורת לנגן לפניו ולשמח את לבו, דבר הסותר את העצבות והתענית.
פעולתו של הרבי מרוז'ין נובעת מן התפיסה שלפיה התענית אינה הדרך הנכונה לפתור את הבעיה. לדעתו, דווקא השמחה ותחושת הכוח ("חצוצרות") יועילו יותר מן העצבות הנלווית אל התענית. לפיכך, דווקא בזמן של קושי ומצוקה צריך להיאבק על האופטימיות, השמחה והאיזון הרגשי.
ללא ספק, תגובתו של הרבי המבוגר מרשימה, שבמקום לכעוס על שהפרו את דברו מצליח להתפעל מדרכו של הרבי מרוז'ין. הוא אף דורש על כך דרשה מן הפסוקים, שבהם נאמר כי יש להכין חצוצרות ולהשתמש בהן בשעת מלחמה. בדרשתו, החצוצרות אינן משמשות רק כדי להזעיק את העם, כפי שמשתמע מן הפשט, אלא כדי להרים את המורל ולעורר שמחה, ובכך להביא לניצחון.