הסיפור

סיפר רבי יהודה לייבּ אַלתֶּר, ה"שפת אמת":
כשבאתי בפעם הראשונה אל ביתו של רבי מֶנדל מקוצק ראיתי שכל צורכי הבית מתנהלים בלי סדר ובלי השגחה. בשל כך נגנבו כמה פעמים חפצים מן הבית.
שמעתי את המשרת, פַייבְּל, שצעק על הרבנית ואמר: "ומדוע שלא יגנבו? הלוא הכול כאן פרוץ ומופקר ללא כל השגחה!"
לפתע נשמע קולו של ר' מנדל מקוצק, שצעק בקול גדול ואמר: "פייבל! הרי כתוב בתורה 'לֹא תִגְנֹב'!" (שמות כ, יג).
כששמעתי את הרבי אומר כך, מיד היה נדמה בעיניי כי אין שום אפשרות שאדם יגנוב דבר מחברו, שהרי כבר נאמר בתורה "לֹא תִגְנֹב".

---

על הסיפור

נראה כי ר' מנדל מקוצק לא היה מוטרד מחוסר הסדר שבביתו ומן הגנֵבות שאירעו שם בשל כך. הוא היה מוטרד מאוד מהשאלה של המשרת "ומדוע שלא יגנבו?". מבחינת המשרת, מה שימנע את הגנֵבה הוא השמירה וההשגחה. מבחינת הרבי, מה שאמור למנוע את הגנבה הוא הצו המוסרי, כלומר הקול הפנימי שמזכיר לאדם כי הדבר אסור. אולי בשל כך לא טרחו להשגיח בקוצק יותר מדי, מתוך תפיסה שהשגחה ושמירה מבחוץ תפריע לאדם לשמוע את הקול המוסרי מבפנים.
ניתן לומר שמצד אחד, השיטה של הרבי מקוצק אינה יעילה, שהרי הגנבות התרחשו. מצד אחר, על החסיד הצעיר שנכח בבית – הדבר השפיע מאוד. הצו המוסרי של "לא תגנוב" הפך להיות חלק מזהותו, מרכיב באישיותו המוסרית.
באופן כללי ניתן לומר כי הסיפור מתמודד עם השאלה כיצד צריך לחנך להתנהגות ראויה ומוסרית. הסיפור מחדד את הניגוד שקיים בין "השגחה" מבחוץ ובין השגחה של האדם על עצמו מבפנים.