הסיפור

מעשה בתלמיד חכם שהיה לו בן מבוגר והיה מלמדו תורה.
נפטר הבן בלא בנים, והיה האב צועק וזועק בכאב "יוסף בני בוא ללמוד", ובזמן האוכל היה צועק "יוסף בני בוא לאכול".
פעם אחת השכים האב ללמוד וצעק כדרכו "יוסף בני בוא ללמוד", ובא השד בדמות בנו ועמד מולו.
מיד הבין האיש שאין זה בנו אלא שד וירק עליו ואמר: "צא, צא טמא מכאן וברח לך!".
ברח השד.
מכאן שאין לאדם להצטער יותר מדי, אלא להסתפק באבלות שנוהגים בה אנשים.

 

---

על הסיפור

האנשים הקרובים לאדם משמשים לו כעוגן של קיום, ומה קורה כאשר הקרובים נפטרים מן העולם? גיבור הסיפור מסרב להכיר באובדן ומתייחס לבנו כאילו הוא עדיין חי לצידו, קורא לו לאכול וללמוד איתו. כך הוא כאילו משאיר אותו בחיים. הטשטוש בין היש והאין הוא עוצמתי אבל יש לו גם מחירים: נראה שהשד בסיפור הוא המימוש של האשליה שהאב מנסה להשליט, וכשהאב מבין זאת הוא מתנער ממנו ומניס אותו. כשם שהשד נברא מתוך האשליה העצמית של האב, כך הוא מתפוגג כשהאב מבין שמדובר באשליה.
המסקנה של המספר בספר חסידים, שנכתב סביב מפנה המאה ה-13, היא שאדם צריך להתאים את הצער שלו למידה שבה נוהגים אחרים. העצה הזאת יכולה להראות לנו תמוהה: הרי הצער הוא רגש שאין אישי ממנו, אך נראה שבעיני המספר התאמת הצער לצערם של אחרים מסייעת לנו להתאים את רגשותינו לבוחן המציאות.