לא להטריח את הציפורים
רבי פינחס ורבי שמעון נפגשים בשדה ומתווכחים האם כבודם של חכמים גובר או דווקא כבודן של ציפורים
רבי פינחס הלך לבקר את בתו, אשת רבי שמעון, שהייתה חולה.
הלכו עימו חברים, והוא רכב על חמורו.
פגש בשני ערבים ואמר להם: האם בשדה זה נשמע קול מימות עולם?
אמרו לו: איננו יודעים על קול מימות עולם, אבל אנחנו יודעים על קול מימינו: יום אחד היו שודדים הפוגעים בבריות בשדה זה. פגשו ביהודים והתכוונו לפגוע בהם, ונשמע מרחוק בשדה קולו של חמור אחד שנהק שתי פעמים, ובאה שלהבת אש, שרפה את השודדים, וניצלו אותם יהודים.
אמר להם רבי פינחס: ערבים ערבים, בזכות דבר זה שאמרתם לי תינצלו גם אתם מליסטים אחרים המחכים לכם בדרך!
בכה רבי פינחס ואמר: ריבון העולמים, נס זה עשית בזכותי, וניצלו אותם היהודים ולא ידעתי!
אמר לחברים שהיו איתו: חברים, התכוונתי לשאול את הערבים שרגילים להיות בשדות אם שמעו את קולם של רבי שמעון והחברים העוסקים בתורה ואינם יודעים שאנחנו כאן. ידעתי שקולו של רבי שמעון ירגיז שדות והרים, כמו קול מימות עולם. אך הערבים גילו לי דבר שלא ידעתי.
תוך שהיו הולכים, חזרו אותך ערבים אליהם.
אמרו לו: סבא סבא, אתה שאלת אותנו על ימות עולם ולא שאלת אותנו על יום זה, שראינו בו פלא על פלא! ראינו חמישה אנשים יושבים, וזקן אחד איתם, וראינו ציפורים מתכנסות ופורשות כנפיהן מעל ראשיהם ומצלות עליהם. אלו הולכות ואלו באות והצל לא עובר מעל ראשיהם, ואותו זקן מרים קולו עליהם והם מקשיבים.
אמר רבי פינחס: על זאת שאלתי אתכם! לכו ודרך זו תהיה מתוקנת לפניכם בכל מה שתחפצו, שני דברים אמרתם לי ששמחתי בהם!
הלכו.
שאלו אותו החברים: כיצד נדע מהו המקום שרבי שמעון מצוי בו?
אמר להם: הניחו לבעל הפסיעות של בהמתי שידריך את צעדיה לשם.
לא היה מכוון את חמורו. סטה החמור מן הדרך שני מיל, והחל לנהוק שלוש פעמים.
ירד רבי פינחס ואמר לחברים: נתכונן לקבל את סבר פניו של רבי שמעון, שכעת יצאו לקראתנו הוא ובנו.
שמע רבי שמעון את נהקות החמור, אמר לחברים: נקום, שהרי קול החמור של הסבא החסיד ניעור לקראתנו.
קם רבי שמעון וקמו החברים, ראו את רבי פינחס שהיה בא והלכו לקראתו.
בא רבי פינחס ונשק את רבי שמעון, אמר: נשקתי את פי ה', המבושם בבשמי גנו.
שמחו יחד וישבו.
כיוון שישבו, פרחו כל הציפורים שהיו מצלות עליהם והתפזרו.
החזיר רבי שמעון את ראשו, הרים עליהם את קולו ואמר: ציפורי שמיים! אין אתן שמות לב לכבוד אדונכן העומד כאן?!
עמדו ולא זזו ממקומן ולא התקרבו אליהם.
אמר רבי פינחס: אמור להן שילכו לדרכן, שהרי אין נותנים להן רשות לחזור.
אמר רבי שמעון: יודע אני שהקדוש ברוך הוא רוצה לחולל לנו נס.
פנה רבי שמעון אל הציפורים ואמר: ציפורים ציפורים! אמרו למי שממונה עליכן שלעת עתה אני מוותר על שירותכן, אבל חזור תחזרו לעתיד לבוא!
התפזרו הציפורים והלכו.
בינתיים התפשטו שלושה אילנות בענפיהם לשלוש רוחות מעליהם, ומעיין מים נבע לפניהם.
שמחו כל החברים, ושמחו רבי פינחס ורבי שמעון.
אמר רבי פינחס: טורח רב היה לאותן ציפורים קודם, וטורח בעלי חיים איננו רוצים, שהרי כתוב "וְרַחֲמָיו עַל־כׇּל־מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט).
אמר רבי שמעון: אני לא הטרחתי אותן, אבל אם הקדוש ברוך הוא חס עלינו אין אנו יכולים לדחות את מתנותיו.
ישבו תחת האילן ושתו מן המים ונהנו שם.
אמר רבי פינחס: ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא שנטע אילנות אלו, אשרי דרך זו, ולא אילן אחד אלא שלושה אילנות גדולים הפורשים את ענפיהם לכל עבר עשה לנו הקדוש ברוך הוא. יהי רצון מלפניו שלא יסורו לעולם אילנות אלו ומעיין זה ממקום זה.
ועד היום אותם אילנות עומדים שם, ואותו מעיין מים, והבריות קוראים להם "האילן של רבי פינחס בן יאיר".
שני חכמים נפגשים בשדה, ויחד איתם נפגשות גם שתי תפיסות עולם: אדם מול טבע, היררכיה מול הרמוניה.
עמדתו של רבי שמעון חדה וברורה – הציפורים נועדו לשרת את בני האדם, החכמים העוסקים
בתורה, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו רוצה לעשות להם נס, גם אם הדבר כרוך בכיפוף של הטבע ובצערם של בעלי חיים.
עמדתו של רבי פינחס נוקבת גם היא – הציפורים טורחות וסובלות, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מרחם עליהן, שהרי רחמיו על כל מעשיו, גם על בעלי החיים, ולכן אין להכפיפן לטובתן של בריות אחרות, גם אם מדובר בתלמידי חכמים.
הקשר המיוחד של רבי פינחס עם בעלי החיים ועולם הטבע נרמז כבר באופן שבו הוא וחמורו מוצגים בתחילת הסיפור, כאשר מתברר שהחמור הפלאי מציל את הבריות מן הליסטים בדרך ואף מכוון את החבורה אל מקומו של רבי שמעון בכוחות עצמו.
הסיפור שלפנינו נוטה ככל הנראה לגישתו של רבי פינחס, אך אינו מסתפק במעופן של הציפורים לדרכן ואינו מותיר את החכמים להמשיך ולעסוק בתורה תחת השמש הקופחת. לאחר שהציפורים משוחררות להן, נמצא עבור החכמים פתרון שאינו תלוי בכיפוף הטבע ובצערן של בריות, אלא דווקא נובע מהעצמת הטבע ומהגברת כוחו: המעיין והאילן שמספקים גם צל וגם מים לבני האדם אך אינם סובלים ומצטערים בשל כך. אדרבה, ככל שהמעיין שופע יותר והאילנות ענפים יותר, הם עצמם גדלים ומתעצמים, וגם בני האדם נהנים מהם יותר.
