לאחוז את הרגש
מדוע נשפך היין במהלך הקידוש שעשה ר' שמחה בונים מפשיסחה? תלמידיו של הרבי מתארים רגע אחד, שבו נחשף בפניהם משהו מעולמו הפנימי הגועש של רבם.
סיפר החסיד ר' שמואל משינובה:
"פעם אחת כשערך ר' שמחה בונים מפשיסחָה את הקידוש של ליל שבת, נפל עליו פחד של התרגשות והחל לרעוד בכל גופו. מרוב רעדה נפל הגביע מידו, היין נשפך, והרבי מיהר ותפס את הגביע בידו השנייה.
אחר כך מילאו את הכוס מחדש, והרבי סיים את הקידוש בקול רם, כדרכו. אולם מאותו היום נזהר הרבי ולא אחז את גביע הקידוש בידו כשהיא באוויר, אלא היה מניח תחילה את זרועו על מסעד הכיסא, ורק אחר כך אחז בכוס היין.
מאז ואילך ידענו, אנו התלמידים, כי יראה של מצווה מלווה את הרבי בכל רגע, אלא שהוא מסתיר את הדבר היטב, ורק באותה הפעם לא הצליח לכסות על התרגשותו".
שאלת ההתרגשות והשליטה העסיקה מאוד את התנועה החסידית. דווקא מכיוון שהחסידים עסקו בחשיבות ההזדהות האישית ושיתופו של הרגש בעבודת השם ובחיים בכלל, ידעו החסידים כי לפעמים על האדם להצליח לשלוט על הרגש המתפרץ. בחצרות חסידיות אחדות, ובהן כאלו הקשורות לענף של פשיסחה, הפכה היכולת להפנים את הרגש ולשלוט בו למטרה מרכזית ולתרגול חשוב.
בסיפור זה החסיד מתפעל מכך שרבו מתרגש כל כך, אבל עדיין מצליח לשמור את האש ולשלוט בה. אפילו הרגע הקטן של איבוד השליטה חלף במהירות הבזק, כאשר הרבי תפס בידו השנייה את הגביע ההולך ונשמט.
שאלת ההפנמה וההסתרה של ההתלהבות הרגשית אינה רק שאלה חסידית. אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות עם השאלה הזאת: האם להחצין את התרגשותם ובכך לתת לה ביטוי עז יותר, או שמא דווקא להפנים את ההתרגשות ובכך לשמור על כוחה והשפעתה?
