כל מקדש שביעי
חוכר יהודי שפרנסתו בסכנה מבקש עזרה מרבי יצחק מאיר אלתר מגור. ר' יצחק מאיר דורש את אחת מזמירות שבת שבהן מובטח שכר לשומרי השבת, וגוזר שהסכנה תתבטל
פעם הגיע אל בעל חידושי הרי"ם, רבי יצחק מאיר אלתר מגור, יהודי שפרנסתו הייתה על עסק שקיבל בחכירה מאת האציל המקומי, וכעת רצה האציל להעבירו מן החכירה. סיפר האיש לרבי יצחק מאיר את קשייו ואת המצוקה הכספית שהוא נתון בה, ובכה והתחנן לפני הרבי שיתפלל עבורו ואף נשאר לעשות את השבת אצל הרבי. בזמירות שבת החל הרבי לשיר את הפיוט "כָּל מְקַדֵּשׁ":
"כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ
כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ
שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ
אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ."
ותוך כדי שירה תרגם מילה מילה ליידיש. וכשהגיע לשורה: "שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ," החל לדרוש: מהו "שכרו" של שומר שבת? "על פי" על מה שאומר בפיו, כך "פעלו", כך יפעלו בשמים. מי ששומר שבת יכול לבקש בפיו את שכרו, והקדוש ברוך הוא מקיים.
מיד פנה ר' יצחק מאיר לסובבים אותו ושאל אותם על שמירת השבת שלו: "מה אתם אומרים? מאיר'ל שומר את השבת כהלכתה?" וכולם ענו לו "כן, כן." אמר להם: "אם כן, מאיר'ל שמקיים שבת כהלכתה גוזר ואומר 'אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ' שלא יזיז שום איש ממקומו."
איש מהנוכחים לא הבין שכוונתו של הרבי הייתה שהחוכר לא יזוז מפרנסתו. גם החוכר עצמו, שהיה איש פשוט, לא הבין, אבל בחוץ נפל האציל למשכב ולא יכול היה לעמוד על רגליו עד שנאלצו לשאתו הביתה, והרופאים אמרו שאין תרופה למחלתו.
בתוך כך עלה בדעתו של האציל שאולי חלה מכיוון שרצה לנשל את החוכר היהודי מן החכירה, ושלח מיד משרתים שיביאו את היהודי אליו. כשהובא החוכר לפניו, חזר בו האציל מכוונתו לנשלו, ואף נתן לו את החכירה בחינם ומיד התרפא.
הרעיון שלפיו צדיקים יכולים לגזור גזֵרות והבורא יקיים אותן, נמצא כבר בסיפור נסים ונפלאות בתלמוד. מה שמעניין בסיפור שלנו הוא שרבי יצחק מאיר אינו תובע מהאל לקיים את דבריו כי הוא צדיק, אלא מבקש שהאל ייתן את שכרו כי הוא שומר שבת כמו כל יהודי פשוט אחר. לפי הסיפור, איש (מלבד המספר הכול-יודע) לא ידע על הקשר בין דרשתו של הרב ובין שימור מעמדו של החוכר.
ר' יצחק מאיר עושה שימוש מורכב במילותיו של הפיוט "כָּל מְקַדֵּשׁ" וקורא את השורה: "שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ", כאילו נאמר בה ששכרו של מי ששומר שבת הוא שבשמים פועלים למענו, ודורש שהשכר שלו יהיה השורה הבאה "אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ", כלומר: שכל אחד, וכוונתו כמובן לחוכר, יישאר במקומו.
