כיצד צמח לרבי מרוז'ין זקן
אל ר' ישראל מרוז'ין מגיע אחד החסידים כדי לשאול בעצתו. הוא רואה מולו אדם נטול זקן, ולא מעלה על דעתו שמדובר ברב עצמו. סיפור על דעה קדומה.
כשרבי ישראל מרוז'ין היה צעיר וללא זקן, בא חסיד אחד להתייעץ עמו בלי שהכירו, וראה אותו עומד באורוות הסוסים שלו.
שאל אותו האיש: "היכן ביתו של הרב?" הראה לו הרבי את הדרך, ובעצמו פנה ללכת לדרך אחרת ושם פעמיו לביתו.
בלכתו חשב לעצמו: "האומנם אי אפשר לדעת שאני רבי?" ותוך כדי הליכה צימחו פניו זקן לבן עד שנראה כמו רבי.
האם אדם ללא זקן שעומד ליד אורוות סוסים יכול להיות הרבי? הסיפור ממחיש עד כמה הציפיות מהרב מתבססות גם על גינונים חיצוניים, וכיצד הרב בוחר להתמודד עם המצב שנקלע אליו. ר' ישראל מרוז'ין אינו נבהל מהעובדה שאינו מזוהה כרבי, הוא לא רואה בעיה בלהיות רבי ללא זקן אך הוא גם איננו מזלזל בצורך של הבאים אליו לפגוש דמות כזאת. בתגובתו הוא לא מתוודע לאיש מיד ואינו מעמיד אותו על טעותו אלא מניח לו לחכות עד שיראה אותו על כס הרב.
עדויות אמינות מחוץ לעולמם של החסידים מספרות לנו שלרבי ישראל מרוז'ין לא היה זקן גם בגיל מבוגר. סיפור דומה המוכר לנו הוא על התנא רבי אלעזר בן עזריה, שחי למעלה מאלף ושש מאות שנה לפני ר' ישראל מרוז'ין. התלמוד מספר שרצו למנות את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא הסנהדרין בהיותו בן שמונה עשרה, ובן לילה צמחו לו שערות לבנות כדי להצדיק את מינויו. באופן זה מובנת אמירתו הידועה מן ההגדה של פסח "הרי אני כבן שבעים שנה" – "כבן" ולא "בן" מכיוון שהיה צעיר מכפי שנראה (תלמוד בבלי, ברכות, דף כז עמוד א).
