הסיפור

רבי לֵייבּ שָֹרֵה'ס נהג לומר על אותם רבנים האומרים דברי תורה:
"כיצד יכולים 'לומר' תורה? הלוא צריך האדם להשגיח שכל מעשיו והתנהגותו יהיו תורה, עד שהוא בעצמו יהיה תורה.
ואם ילך בכל דרכיו על פי התורה אז יִלמדו אחרים מכל מעשיו – מהתנהגותו, מתנועותיו, מדיבורו ומדבקותו בהשם."
הנה כך כתוב: "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם." אולם אנשים אלה, אפילו בלי שיאמרו דבר – "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם…" (תהלים יט, ד-ה)
וכך היה אומר ר' לייבּ: "לא באתי אל רבי, המגיד ממזריטש, כדי לשמוע ממנו דברי תורה. באתי כדי לראות איך הוא פושט את גרביו ואיך לובשם."

---

על הסיפור

אמירות רבות וסיפורים רבים שסיפרו החסידים נוגעים לכך שהתורה אינה רק ספרים שיש ללמוד ולדעת, אלא התורה היא דבר חי, שיש לחיות אותו, להתנהג על פיו ולהרגיש אותו.
רבי לֵייבּ שָֹרֵה'ס מדגים את העיקרון הזה כשהוא מספר על עצמו כמי שבא לראות כיצד רבו לובש ופושט את גרביו.
פעולה יומיומית וחסרת חשיבות זו, דווקא היא המביאה לידי ביטוי את אישיותו הנפלאה של הרב.
כבר במשנה ובתלמוד נאמר כי "שימוש חכמים" – כלומר השהייה במחיצת חכמים והלמידה מדרכי חייהם – חשוב לא פחות מלימוד התורה (משנה, אבות, פרק ו משנה ו; תלמוד בבלי, ברכות, דף ז עמוד ב).
ובהכללה ניתן לומר כי אנשים אינם נמדדים על פי ידיעותיהם והדברים החכמים שהם אומרים אלא על פי מעשיהם הגדולים והקטנים כאחת.