הסיפור

סיפר חסיד אחד:
פעם אחת הייתי בחדרו של רבי, רבי יחיאל מאיר מגוּסטינין. באותה השעה הולך היה רבי מחדר בהתרגשות לכאן ולכאן. לפתע פנה אליי וביקש ממני שאשב על הכיסא שהיה בחדר. סירבתי, כיוון שראיתי שרבי עומד והולך, ולא ראוי שאשב אני לפניו. קשה היה לו שסירבתי לבקשתו, ולכן פנה אליי רבי יחיאל מאיר וסיפר:
"לפני שנים רבות הייתי אני אצל הרב שלי, רבי מנחם מנדל מקוֹצְק. נחוץ היה לי מאוד לשוחח עמו בעניין מסוים ובשל כך באתי אל ביתו. אלא שהבית דחוק היה באנשים שבאו לקבל את פניו של הרבי. אנשים רבים צבאו על פתח חדרו ודחפו זה את זה אל הדלת וידיהם על כפות המנעול. כשראיתי זאת נעגמה נפשי. סבבתי בבית לכאן ולכאן ולא ידעתי מה אעשה.
והנה, בעוד אני הולך ומשוטט הרגיש בי רבי מרדכי יוסף, מגדולי תלמידיו של הרבי מקוצק. הוא קרא לי בשמי ושאל – "יחיאל מאיר, מפני מה אין אתה נכנס לחדרו של הרבי?"
– "וכיצד אוכל לעשות זאת," הקשיתי. וגם הוא ראה כי לא ניתן לגשת אל חדר הרבי בשום דרך. טרם סיימתי את דבריי, והנה נפתחה הדלת והרבי עמד בפתח. לפתע נשמע קולו, כשהוא פונה אליי וקורא בשמי: "יחיאל מאיר גוּסטְנינֶר – ייכנס." כאשר נכנסתי אל החדר ראיתי כי לא זו בלבד שרבי הרגיש בלבו שאני צריך לו, אלא שהכין עבורי כיסא ואף ציווה עליי שאשב. וכך, בעודי יושב לפניו על הכיסא דיבר עמי על כל הדברים שטרדו את לבי.
"רואה אתה," אמר ר' יחיאל מאיר לתלמידו – "הלוא היה זה אז הרבי מקוצק, ומי הוא זה שיעז לשבת על כיסא לפניו, ובכל זאת עשיתי כפי שציווה עליי וישבתי על הכיסא. ועכשיו – התכבד גם אתה ושב על הכיסא שהכנתי עבורך."

---

על הסיפור

ישיבה על כיסא בעוד הרבי עומד נחשבת כמובן התנהגות לא מנומסת וזלזול בכבודו של הרבי. למרות זאת, ר' יחיאל מאיר מתעקש כי תלמידו לא יתבייש לשבת, וכך גם התעקש בשעתו הרבי מקוצק.
הבקשה מן התלמיד שיֵשב מעידה לא רק על הענווה של הרבי, שאינו חש את חוסר הכבוד שבדבר, אלא גם על החיבה, הכבוד, ותשומת הלב הרבה שמעניק הרבי לתלמיד שבא לשוחח עמו. הגשת הכיסא לתלמיד היא חלק מן הרצון להיטיב עמו ולסייע לו בכל דרך, גם בעניין טכני פעוט זה. תשומת הלב הזאת בולטת במיוחד בסיפור על הרבי מקוצק, שהרגיש בלבו את סערת הנפש של התלמיד הנתון במצוקה, והוא מתייחס אליו באופן אישי ובאהבה רבה.
באופן כללי עוסק הסיפור בחשיבותה של תשומת הלב לכאביו של הזולת ובכבוד שיש להעניק לתלמיד.