כחרס הנשבר
כאשר קרב מותו של רבי יהודה הנשיא התקבצו החכמים להתפלל שיישאר בחיים, ורק השפחה שלו הצליחה לראות את מה שאף אחד אחר לא הבחין בו
ביום מותו של רבי יהודה הנשיא, המכונה 'רבי', גזרו החכמים תענית, התפללו לרחמי האל והכריזו:
כל מי שיאמר 'מת רבי' – יידקר בחרב.
עלתה שפחתו של רבי לגג ואמרה: העליונים רוצים את רבי, והתחתונים רוצים את רבי.
יהי רצון שינצחו התחתונים את העליונים.
אך לאחר זמן מה ראתה השפחה כי רבי נצרך ללכת לבית השימוש כמה פעמים, ובכל פעם נאלץ להוריד את התפילין שלו לפני כניסתו – ולהניחן לאחר יציאתו, והטרחה גרמה לחכם החולה צער רב.
אמרה השפחה: יהי רצון שינצחו העליונים את התחתונים.
אולם החכמים לא פסקו מלהתפלל ולבקש רחמים על רבי.
נטלה השפחה כד חרס והשליכה אותו מן הגג לארץ.
מעוצמת ההפתעה פסקו לרגע החכמים מתפילתם – ובאותו רגע מת רבי.
דמותו של רבי יהודה הנשיא נצרבה בתודעתם של חז"ל כדמותו של האדם הדגול, האיש שעמד באופן בלעדי בראש ההנהגה התורנית והמדינית גם יחד, והשכיל לעצב ולשמר את המפעל האדיר של החכמים שחיו לפניו. עבור החכמים מסמל מותו את סיומה של תקופה מפוארת ורבת רושם בתולדותיו של העם היהודי, ורק שפחתו רואה אותו בתור אדם חולה וערה לקשייו האנושיים.
החכמים נוקטים צעד צפוי בעת גסיסתו של רב גדול – הם מתקהלים ומתפללים לרחמי שמיים. לצד זאת הם גם מכריזים כי כל האומר שרבי מת – יידקר בחרב. כך למעשה מכריזים החכמים שהם אינם מוכנים להכיר באפשרות שרבי באמת עלול למות. עצם ההכרה באפשרות נוראה זו, לתפיסתם, היא עצמה עלולה לגרום למותו להתרחש.
ברגע זה עובר המספר להתמקד בדמות בתוך ההתרחשות, שנראה שאף אחד לא שם לב אליה: שפחתו של רבי. השפחה עולה לגג ובכך מוציאה את עצמה מן ההתרחשות הרגשית הטעונה המתחוללת למטה, ומאפשרת לעצמה ולקוראים להתבונן על האירוע מבחוץ. העלייה אל הגג – בין ה'עליונים' ל'תחתונים', מאפשרת לה להתבונן על מכלול הכוחות הפועלים בסיפור.
בתחילה מצרפת השפחה את קולה לקולם של המתחננים לחיי רבי, אך נקודת המבט שלה על הגג מאפשרת לה להתבונן בדמות שעד כה כלל לא נצפתה בסיפור: זהו רבי עצמו, הגוסס במיטתו, בודד בתוך ההמון המתפלל. מבטה האישי של השפחה, מי שהייתה שותפה ברגעיו האישיים ביותר של רבי לאורך חייו, חושף לפתע את הווייתו של רבי מכיוון אחר: לא תלמיד חכם או מנהיג דגול, אלא אדם גוסס שחווה סבל רב מפעולות יומיומיות פשוטות, והשילוב האנושי בין ה'עליונים' וה'תחתונים', התפילין והשירותים, הופך להיות בלתי נסבל עבורו. בעקבות כך מבינה השפחה כי תחינות החכמים לרפואתו של רבי הן במובן מסוים מעשה אגואיסטי, הנובע מהצורך הציבורי של החכמים אך מתעלם מעולמו הפרטי של החכם הגוסס.
זריקת הכד מן הגג מבטאת באופן עוצמתי ביותר את המסקנה העולה ממבטה החומל של השפחה: גם האדם הדגול ביותר הוא, כמאמר הפייטן, 'משול כחרס הנשבר', וכל ניסיונות ההכחשה של החכמים לא יוכלו לשנות זאת.
