כוסו של הנפטר
מה אדם יכול להותיר אחריו אחרי מותו? האם הוא יכול לחייב את הנשארים בחיים לזכור אותו?
רבי צבי מאיר מרַדוֹמְסְק נהג לנסוע בכל שנה באביב, בין פסח לשבועות, אל רבי חיים מצַאנְז.
פעם אחת בבואו אל שולחן רבו בליל שבת, ראה שמגישים אל השולחן כוס יפהפייה של זהב על טס של זהב לקידוש. אחרי ששתה מיין הקידוש לקח ר' צבי מאיר את הכוס והתבונן בה. פנה אליו ר' חיים ואמר לו: "את הכוס הזאת קיבלתי מאברך אחד שמת ולא הותיר אחריו בנים. בצוואתו הקדיש את ממונו כדי לעשות עבורי כוס של זהב לקידוש כדי שאזכר בו בכל ליל שבת בשעת הקידוש."
בשנה הבאה שוב בא ר' צבי מאיר לרבי חיים מצאנז, אך בליל שבת לא ראה את כוס הזהב אלא רק כוס ישנה מכסף. אחרי הקידוש גחן ר' צבי מאיר אל אחד מבניו של רבו ושאל: "איפה כוס הזהב שראיתי כאן בשנה שעברה?" הבחין הרבי שהוא מתבונן בכוס ואמר: "מה הוא שואל? מה הוא שואל?
על כוס הזהב שלי? משכנתי אותה. ואף על פי שהאברך שנתן לי אותה כבר בא אליי בחלום ושאל אותי למה איני מברך על היין בכוס שלו, אין לי מה לעשות. אין לי כסף לפדות אותה מהמשכונאי."
ר' חיים מצאנז ידוע כאדם שהִרבה לתת צדקה. הסיפור שלנו אינו עוסק ביכולת לתת אלא בקושי לקבל. האברך שנפטר הותיר לרבי מתנה יקרת ערך, אבל במתנה גלומה גם ציפייה לקבל משהו: הוא מצפה שהרבי יחשוב עליו בכל שבוע בקידוש. ר' חיים נדרש כאן למה שנדרשים בדרך כלל העניים שבהם הוא תומך: הוא נדרש להיות אסיר תודה. לא ברור לאיזו מטרה משכן ר' חיים את הכוס, אולי לאחד ממפעלות הצדקה שלו, אבל הוא אינו מצליח לפדות אותה. אפשר אולי לפרש שמאחורי אובדן הכוס מסתתר הקושי של ר' חיים להיות אסיר תודה. ואולי הסיפור מלמד לקח גם את האברך המת: אינך יכול לחייב את הנותרים אחריך לחשוב עליך. נשמתך עלתה למעלה ואי אפשר לפדות אותה מן המשכונאי.
