הסיפור

פעם אחת ישב רבי מֶנדְל מווּרְקי עם חסידיו כל הלילה ושתקו. איש מבין היושבים לא פצה פיו, ולא נשמע כל קול. כך ישבו החסידים בחרדת קודש לפני רבם. רק לקראת השחר, פתח הרבי את פיו ואמר: "ראוי לו ליהודי שידע, כי 'אחד' פירושו 'אחד'."
ופעם אחרת היו מסובים החסידים בסעודה סביב שולחן הרבי שעות ארוכות, ולא נשמע כל קול, מרוב חרדה ורוממות רוח מפניו. דממה מוחלטת שררה בחדר, עד שניתן היה לשמוע את רחש הזבוב שפרח מן הקיר. כה גדולה הייתה השתיקה.
בין היושבים היה גם רבי יצחק יעקב רבּינוֹביץ, מי שהיה לימים הרבי מבּיָאלה.
בתום הסעודה ולאחר שבירכו על המזון אמר ר' יצחק יעקב לסובבים אותו: "היום ערך הרבי את שולחנו – ה'טִיש' – באופן מיוחד במינו. הוא לימדני ושאל שאלות נוקבות וחודרות אל תוך תוכם של העורקים, עד שאלה איימו להתפקע. אולם אני לא הרפיתי. עניתי לו על כל הדברים שעליהם שאל."
היה הדבר לפלא, שכן שום קול לא נשמע מפיהם של ר' מנדל ור' יצחק יעקב.

---

על הסיפור

ר' מנדלי מוורקי, מי שזכה לכינוי "האדמו"ר השותק" ערך מפגשים עם חסידיו בשתיקה מוחלטת.
בחצרות החסידיות מקובל עד היום שהמפגש בין הרבי לחסידיו נערך סביב שולחן. במפגשים אלה נהוג שהרבי אומר דברי תורה לפני חסידיו. אירוע זה נקרא "טִיש" – שולחן ביידיש.
בניגוד למקובל, שלפיו האדמו"רים מדברים דברי תורה ומשוחחים עם הפונים אליהם, ר' מנדל שותק. אולם שתיקותיו אינן מעידות על היעדר תוכן. מפגשי השתיקה טעונים בציפייה וביראה דרוכה. השתיקה מעניקה תוקף רב למשפט החידתי שאומר הרבי בסוף הסיפור הראשון – ראוי לדעת ש"אחד" פירושו "אחד".
ייתכן שבמשפט זה רומז הרבי לאחדות השם – ה"אחד" שאליו מתכוון הפסוק הידוע "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). ייתכן גם שכוונת הרבי היא למספר הראשון, אחת, המעיד על צמצום ומיקוד – המקבילים לשתיקה של הרבי.
בסיפור השני, השתיקה מכילה דרמה שלמה, ובה שאלות נוקבות ומאבק על מתן התשובה – והכול נעשה בשתיקה.
שתיקה עשויה להיות מלאת עוצמה, תוכן ומשמעות.