כוחו של ניגון
האם ניגון יכול להוות דרך מרכזית בעבודת ה', ואף להחליף את לימוד התורה?
רבי ישראל מרוּז'ין היה רגיל להתהלך בבית המדרש כשהוא מפזם תנועה של ניגון: בָּם-בָּם. ראה זאת אחד מן המתנגדים לחסידות וצחק. שאל אותו הרב: "מדוע אתה צוחק ממני?" השיב המתנגד: "הרי אתה הולך ואומר בָּם-בָּם". ענה הרבי: "כך הרי כתוב בתורתנו הקדושה, 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם' (דברים ו, ז)".
זמן מה אחר כך פגש הרבי את אותו המתנגד, ושמע אותו מזמר את אותו הניגון. הפעם הרבי הוא ששאל את המתנגד: "מדוע אתה אומר 'בָּם-בָּם'?" התפלא המתנגד והשיב: "הלא כך נוהג גם אתה, והרי כך אמרת שכתוב בתורתנו הקדושה!" אמר לו הרבי: "כך אכן כתוב. אבל בפסוק אחר נאמר 'וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם' (הושע יד, י), כי דבר זה תלוי בכוונה. ועכשיו – עשה כרצונך".
אחד המאפיינים הבולטים של התנועה החסידית הוא תפקידו החשוב של הניגון. הניגון החסידי, גם זה ששרים אותו ללא מילים אלא רק בתנועות ובצלילים (כגון "בם בם"), נחשב בחסידות לכלי מרכזי בעבודת השם, לא פחות ולעתים אף יותר מלימוד התורה.
בסיפור מייצג המתנגד את הדרך הישנה והמוכרת של לימוד התורה. לעומתו, הרבי החסידי "הולך" בבית המדרש, ובמקום ללמוד בספרים הוא מנגן ניגון.
תשובתו של הרבי למתנגד, כי לכך התכוונה התורה במילים "ודברת בם", מכילה הומור ושעשוע, אבל מכוונת גם לתפיסת עולמו של החסיד – הדיבור "בם", כלומר בדברי התורה, אינו חייב להיות דווקא בצורה מילולית ואינטלקטואלית, אלא הוא מתקיים גם – ואולי אפילו בעיקר – בחוויה שמאפשר הניגון.
הדו-שיח המחויך שבהמשך הסיפור עוסק גם הוא בניגון. נראה שהפעם מנסה הרבי לומר כי למרות פשטותו של הניגון, גם אותו יש לבצע מתוך כוונה ולא כלאחר יד. גם חכמת הניגון היא תורה, ועליה להיעשות כראוי.
