כוונת ההליכה
מדוע חזר רבי חיים מצאנז על עקבותיו ולא נכנס אל בית הכנסת? ואיזה לקח חשוב למד התלמיד שעקב אחריו בחזרה אל ביתו? על הדרך ועל המטרה.
סיפר רבי אברהם שמחה הורביץ מבַּרניב: פעם אחת ראיתי את מורי, רבי חיים מצַאנז, הולך לבית הכנסת להתפלל תפילת שחרית, ובידו הטלית והתפילין. אולם כאשר הגיע רבי אל בית הכנסת, מיד שב ויצא ממנו. הלכתי אחריו וראיתי שחזר הרבי אל ביתו, נכנס לתוכו וישב בו כמה רגעים.
כשהבחין ר' חיים כי ראיתי את מעשיו, אמר לי: "היודע אתה מדוע שבתי אל ביתי? משום שהאדם צריך להתכונן במחשבתו לפני כל מצווה שהוא מתכוון לעשות. והנה, ההליכה אל בית הכנסת היא מעשה של מצווה, אולם אני מרוב טרדותיי שכחתי לחשוב להיכן אני הולך. בשל כך שבתי לביתי".
אז קם רבי חיים ואמר בקול גדול ובהתרגשות, כדרכו תמיד: "ועכשיו הנני הולך לבית הכנסת להתפלל". וכך הלך אל התפילה.
גדולתו של ר' חיים מצאנז מתבטאת בסיפור, בכך שהוא אינו עושה שום מצווה בלי התכוון והתכונן אליה. באופן כללי, החסידות הדגישה מאוד את פעולות ההכנה אל המצווה. עבור החסידים, ההתכוננות היא השלב שבו נוספת המודעות וההזדהות עם הפעולה. ההכנה היא המפתח לכך שהפעולה החיובית לא תיעשה באופן סתמי ומתוך הרגל או הכרח.
בסיפור שלנו ר' חיים מרחיב את ההכנה והמודעות גם לשלב ההליכה אל בית הכנסת. אף שהשלב הזה אינו אלא דרך אל המטרה – התפילה – הוא הופך לאירוע שיש להגות בו ולעשותו מתוך כוונה ראויה. ובהכללה ניתן אולי לומר שגם הדרך אל המטרה דורשת תשומת לב ומשמעות.
