הסיפור

דייג אחד היה לו חלק בנהר ובו דגים. פעם אחת העלה דג אחד מן הנהר. לאחר שחתך את זנבו של הדג התחרט הדייג והשליכו אל הנהר.
כעבור כמה חודשים פרס הדייג את הרשת ולא העלה בחכתו אפילו דג אחד. שוב ושוב ניסה הדייג אך לא עלה בידו כלום. מיד קם ונסע אל הרב הקדוש, רבי יהודה צבי מסטְרֶטין.
שאל אותו ר' יהודה צבי: "האם עשית איזה מעשה בנהר?" אך הדייג שכח את מה שאירע לו, וענה כי לא עשה דבר. שוב שאל הרבי את אותה השאלה, עד שהדייג נזכר וסיפר מה שעשה עם הדג, שקצץ את זנבו והחזירו אל הנהר.
אמר לו ר' יהודה צבי: "דע לך, כי כיוון שחתכת את זנבו גרמת לו בושה גדולה, ועל כן הסית את הדגים שיתחבאו מפניך. כעת לך ופרוס את הרשת במקום אחר שאומר לך, כי שם הם נחבאים."
אז אמר ר' יהודה צבי: "מכאן עלינו ללמוד כמה גדול כבוד הבריות."

---

על הסיפור

המשפט "גדול כבוד הבריות" מופיע כשיקול הלכתי בספרות חז"ל, ומבטא את העיקרון של שמירת כבודו של כל אדם. ואולם, ר' יהודה צבי מסטרטין מחיל את העיקרון על כל "ברייה", לרבות על בעלי חיים.
הדג נפגע מכך שחתכו את זנבו. בעיבודו של ש"י עגנון לסיפור הוסיף המחבר כי הדג היה גדול מדי ולכן חתך הדייג את זנבו, אך ויתר על הדג כשחשב שאיש לא ירצה לקנות דג ללא זנב (עגנון גם הוסיף וכינה את הדג "מלך הדגים").
אף שרבי יהודה צבי אינו רואה בדַיִג כשלעצמו בעיה, הוא מצפה מן הדייג לכבד את הדגים הנלכדים ברשתו. בסיפור בכללו הרבי מלמד כי יש להתייחס גם אל בעלי החיים כיצורים בעלי אישיות, וממילא גם כבעלי כבוד עצמי.