הסיפור

שאל רבי זוּשָא מאַניפּוֹלי את אחיו רבי אלימלך מליזַ'נסק: "יודעים אנו כי כל הנשמות כולן היו כלולות בתוך נשמתו של האדם הראשון, וגם אתה היית שם כאשר אכל האדם מעץ הדעת. אם כן, מדוע הנחת לו לעשות זאת ולא מנעת אותו מן החטא?"
השיב רבי אלימלך: "ראיתי כי כאשר פיתה הנחש את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, אמר להם כי אם יאכלו, 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים' (בראשית פרק ג, פסוק ה). הבנתי כי אם היה האדם נמנע מלאכול מעץ הדעת, היה חושב כל ימיו כי צדק הנחש וכי הוא יכול להיות כאלוהים. בשל כך אמרתי – טוב שיאכל מעץ הדעת וידע כי שקר דיבר הנחש, ולא יטעה לחשוב שייתכן שהוא אלוהים".

---

על הסיפור

בחולשות אנושיות ובחטאים יש גם דבר חיובי – הם מזכירים לאדם את מקומו, ומונעים ממנו מלהתגאות.
בתשובה לשאלה ששאל אחיו, הופך רבי אלימלך מליז'נסק את משמעותו של חטא האכילה מעץ הדעת למעשה חיובי ונכון.
החטא הציל את האדם ממחשבת הגאווה, שלפיה אילו רצה בכך היה הוא אלוהים בעצמו. החטא הזכיר לאדם כי מקומו על הארץ, וכי הוא איננו אלוהים.
הרעיון שלפיו כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון הוא רעיון קבלי המופיע בכתבי האר"י, ואף על פי כן נראה כי השאלה – ולפיכך גם התשובה – נאמרו בהומור.