יוסף מוקיר שבת
יוסף מכבד את השבת ולא חוסך במאכל ומשקה, וגם זוכה לגמול
שכנו של יוסף מוקיר שבת היה נוכרי בעל נכסים רבים.
אמרו לו האסטרולוגים: את כל נכסיך יאכל שכנך, יוסף מוקיר שבת.
הלך ומכר את כל נכסיו וקנה תמורתם אבן יקרה, ושילב אותה בתוך כובעו.
כשעבר על גשר מעל לנהר העיפה הרוח את כובעו למים ובלעו דג.
דגו את הדג הזה, והביאו אותו לשוק בערב שבת.
שאלו: מי יקנה אותו בשעה מאוחרת כזאת?
וענו להם: הביאו אותו ליוסף מוקיר שבת שרגיל לקנות.
ואכן, יוסף מוקיר שבת קנה את הדג, קרע את בשרו ומצא בו אבן יקרה, ומכר אותה במחיר 13 עליות גג מלאות בדינרי זהב.
פגש אותו זקן אחד ואמר לו: מי שמלווה לשבת – השבת מחזירה לו.
הסיפור משבח את מי שמכבד את השבת במאכלים מיוחדים באמצעות דמותו של יוסף, שזכה לגמול עצום בזכות שמירת השבת שלו, כפי שאומר הזקן בסוף הסיפור: הוא הלווה לשבת והשבת השיבה לו. לכאורה יש כאן סיפור גמול פשוט, המתאים בעיקר כסיפור ילדים, אך בחינת עומק שלו מעלה מסר מורכב אודות מהותה של השבת.
כשבוחנים את היחס בין הדמויות בסיפור קצת קשה להבין את הניגוד הנוצר כאן בין אדם המכבד את השבת לבין אדם החרד לרכושו. דמותו של השכן היא הקצה קומית של חרדת פרנסה המצויה אצל כל אדם, תכונה הגורמת לאדם להקדיש את מרצו להבטחת פרנסתו, ומקשה עליו לבזבז כסף לשם הנאה צרופה. יחסו של יוסף לשבת נוגע בדיוק בנקודה הזאת, הוא לא מתואר כמי שמקפיד על הלכות שבת אלא כמי שקונה דג יקר שנקרה בדרכו. מצוות השבת מאפשרת ליוסף להרשות לעצמו מטעמים גם בלי חשבון קפדני ובלי תכנון המאפיין את מי שחרד לכספו.
דמותה של השבת העולה מן הסיפור הזה היא תמונה של פסק זמן מחרדת הפרנסה העלולה להשתלט על כל התנהלותו של האדם. בתלמוד מתוארת השבת כ'מעין עולם הבא' (תלמוד בבלי, ברכות, נז ע"ב), אך הסיפור לא מתאר את סגולתה של השבת כמשהו לא חומרי אלא דווקא כמימוש של הנאות חומריות המתבטאות באפשרות ליהנות מסעודת דגים טובה שנמנעת ממי שחרד לאבד את נכסיו ולכן הוא מוכר את כולם.
ובסוף הסיפור בא הזקן ומתאר את השבת כהלוואה המשתלמת ביותר.
