יונת הזהב
השיירה של רבה בר בר חנה החלה להתקדם והוא נזכר ששכח לברך. מהו הרעיון המקורי ששכנע אותם להמתין לו? סיפור על ערכם היחסי של דברים
רבה בר בר חנה היה נוסע בשיירה.
כשעצרה השיירה להפסקה אכל ושתה רבה בר בר חנה, אך בטרם הספיק לברך את ברכת המזון החלה השיירה להתקדם.
אמר בליבו: מה אעשה? הרי ראוי לברך במקום האכילה.
אם אומר לאנשי השיירה: "שכחתי לברך", יאמרו לי: ברך עכשיו, כי בכל מקום שבו אתה מברך – אלוהים שומע.
מוטב שאומר להם ששכחתי יונת זהב.
אמר להם: המתינו לי, שכחתי יונת זהב במקום שבו עצרנו.
חזר למקום ובירך, ומצא שם יונת זהב.
מהו דבר יקר ערך? עבור כל אחד התשובה היא אחרת. עבור רבה בר בר חנה (רבב"ח) התשובה היא הקפדה על מצוות יקרה מפז. הברכה שלאחר הסעודה יכולה להיאמר בכל מקום, אך מלכתחילה יש לעשות זאת במקום האכילה. לשאר האנשים בשיירה של רבב"ח, הרוצים להתקדם כבר הלאה ולא לבזבז שעות אור יום, יש סדרי עדיפויות אחרים. הדברים היקרים עבורם הם כאלה שאפשר לכמת אותם ברווח כספי (אולי דקות מסחר נוספות ביום השוק), והוא יודע שלא ימתינו לו אם יאמר להם שהוא רוצה לברך. לכן הוא מדבר בשפתם: משתמע מניסוחו כי הדבר ששכח הוא יונה עשויה זהב, אך "יונת הזהב" שלו אינה רכוש בעל ערך כספי כי אם מצווה בעלת ערך רוחני. הקפדה זו במצוות מקבלת אישור משמיים – הוא זוכה ביונה מזהב חומרי, כזו שיש בה גם ערך כספי, וגם מציגה אותו כדובר אמת בפני בני השיירה.
