יומם של המיוחסים
מדוע נקרא אחד הימים שלפני חג השבועות "יום המיוחס", ומה למד מכך ר' חיים מצַאנְז על כבודם של אנשים מיוחסים?
רבי חיים מצַאנְז היה נוהג לכבד ולקרב אליו את נכדיהם של צדיקים מן הדורות שעברו. פעם אחת לקראת חג השבועות בא לצאנז נכד צדיקים מיוחס. למרות ייחוסו היה זה אדם גס ופשוט, ולא התנהג בדרך ארץ, באופן הראוי לאדם כמותו.
שאל אותו ר' חיים: היודע עתה מדוע קוראים ליום ב' סיוון, שלפני חג השבועות, "יום המיוחס?"
לא ידע האיש להשיב על השאלה. אמר לו ר' חיים: "אומר לך אני את הסיבה. דבר זה בא ללמדנו שלפני שניתנה התורה בחג השבועות היו המיוחסים חשובים. לכן נקבע יום זה לפני החג. אבל לאחר מתן התורה בחג השבועות אין חשיבות לייחוס אבות. מעתה, מי שהוא תלמיד חכם ומתנהג כהלכה הוא ה'מיוחס', ואם לאו – אין לו שום ייחוס שראוי לכבדו בו."
הרקע לסיפור הוא הכבוד הרב שהיו זוכים לו "מיוחסים", בני משפחה של צדיקים ותלמידי חכמים.
דבר נוסף שבו עוסק הסיפור הוא המנהג לכנות את יום ב' בסיוון, ארבעה ימים לפני חג השבועות, "יום המיוחס". יום זה נמצא בתווך בין ימים מיוחדים וחגיגיים – בין ראש חודש סיוון ובין "שלושת ימי ההגבלה", שבהם נהוג להתכונן לחג השבועות. המנהג לכנות יום זה "יום המיוחס" נועד להכליל גם יום חולין זה ברצף הימים המיוחדים שסביבו.
ובכל זאת, בדרשה שדרש ר' חיים מצַאנְז מופיע הסבר שונה לגמרי – "יום המיוחס" מופיע לפני חג השבועות כדי ללמד שכל עניין ה"יחסנות" וכבודם של מיוחסים איבד את משמעותו לאחר נתינת התורה שאירעה בחג השבועות.
התורה מתוארת כמי שגרמה לביטול החשיבות של הייחוס המשפחתי, וכמי שהעמידה מדד חדש לכבודו של אדם – הידע התורני שלו והתנהגותו המוסרית. התורה מופיעה בדרשה זו כאמצעי המאפשר שוויון הזדמנויות. כל אחד יכול לזכות ללמוד אותה ולהתנהג על פי ציווייה, ובכך לזכות גם בכבוד ובהערכה.
