טנדא ורנדא
מתי האדם נותן משמעות ללבוש? בגדי כמורה הפכו לבגד של מצווה ולחפץ מקודש בסיפור שסופר בשמו של רבי נחמן מברסלב
פעם אחת היה רב שהלך לאסוף ממון לעניין חשוב, שעבורו נצרך סכום כסף גדול מאוד. בא הרב אל גביר עשיר אחד, ודרש ממנו שישתתף וייתן תרומה. אמר לו הגביר: "אני מוכן לתת את כל הכסף הנדרש, בתנאי אחד – יש בביתי מלבוש של כומר, הנקרא 'טֶנדָא ורֶנדָא'. אם תלבש את הבגד ותלך בכל רחובות העיר בלבוש זה, אתן לך את הסכום הנדרש."
הסכים הרב ועשה כך. לבש את בגדי הכומר ועבר כך בכל רחובות העיר. אז לקח הרב מיד הגביר את הכסף, ואחר כך ביקש שייתן לו במתנה את המלבוש. הסכים העשיר ונתן לו.
לפני שנפטר הרב ציווה כי ממלבוש זה יכינו עבורו תכריכים לקבורתו. וכן עשו. רק חתיכה אחת מרגלו כיסו בבגד אחר, כי לא הספיק המלבוש לכל גופו של הרב.
לאחר שנים צריכים היו לפַנות את קברו אל מקום אחר, בשל איזו סיבה. כשפתחו את הקבר מצאו שלא נרקב גופו של הרב, וכל גופו נותר שלם, חוץ מאותו החלק של הרגל שלא כוסה בבגדי הכומר.
סביר להניח שהרב זיהה את בגדי הכמורה עם דבר שהוא זר וטמא. למרות זאת, הוא הסכים ללבוש את הבגדים, כדי להשיג כסף עבור משימה חשובה. יש להניח, כי כשציווה הגביר על הרב ללבוש את הבגד, לא שיער בדעתו כי כך יעשה רב יהודי, ובעצם ניסה להיפטר בכך מדרישתו של הרב לתרומה.
המצווה שנעשתה בבגד הטמא הפכה אותו לחפץ קדוש. ההוכחה לכך היא שכל גופו של הרב שהיה עטוף בבגד זה, בקברו, לא נרקב.
הסיפור עוסק בכך שאפילו דבר פסול ומגונה עשוי להפוך לקדוש וראוי, אם נעשה בו השימוש הנכון. הבגד, המסמל את החיצוניות, עשוי לתעתע. כך אדם הלבוש בבגדי כומר עשוי להתגלות כרב צדיק. נוסף לכך, פעולה חיובית ומסירות נפש לדבר ראוי משנות את מהותו של חפץ מגונה והופכות אותו לחפץ של קדושה, וכך מקנות לו משמעות נשגבת.
טנדא ורנדא זה ככל הנראה הבגד שלובשים הכמרים בתהלוכת לוויה. ניתן לשער כי הרב שעבר בעיר בלבוש זה היה דומה מאוד לכמרים הפרבוסלבים עטורי הזקן.
הבגד הוא המעטפת המכסה את האדם, אך אינו האדם, הוא מעין דיוקן ראשוני שלו. ישנם מקרים שבהם האדם מנוכר לבגד שהוא לובש (בגדי אסיר לדוגמה), אבל בדרך כלל האדם בוחר את הבגד. הלבוש מייצג ומציג את האדם, אך האם ייתכן שגם האדם נותן משמעות ללבוש, ומתי לבוש הופך למותג?
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
לאחר שהלך בפומבי בבגדי הכמורה, מתייחס אליהם הרב כאל חפץ אישי, שנעשה חלק מזהותו. ייתכן שזו הסיבה שהוא מבקש בצוואתו להיקבר עטוף באותם בגדים כבתכריך
נושא הלבוש והבגד הוא נושא רב חשיבות ועומק במסורת היהודית. בגד האור שהלביש אלוהים את האדם הראשון לפני החטא הקדמון, בגד העור שהחליף אותו עם הגירוש מגן עדן, בגדי הציד של עשיו, שבהם הלבישה רבקה את יעקב (והקשר בין בגד לבגידה), כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף, בגדי הכוהן הגדול ועוד. הבגד או המלבוש משקפים את האישיות הפנימית או מסתירים אותה. הסיפור שמספר רבי נחמן על הרב שלבש בגד לוויות של כומר (כך מובן מהערתו של צבי מארק לסיפור הלקוח מספרו "כל סיפורי רבי נחמן מברסלב") עוסק במקרה מיוחד ומקורי, והוא – במה שהתלבש על הלבוש שנלבש. רבי נחמן ידוע כמספר סיפורים מוזרים ועמוקים, וסיפוריו המופלאים מבהילים במקרים רבים. לספר סיפור על בגד שהתלבשו בו מעשיו של לובשו לא כל אחד יכול ומעז לספר. הסופר הרוסי ניקולאי גוגול מתאר בסיפור "האדרת" איך אדם, שהאדרת שלו הפכה לחלק ממנו, מאבד את אישיותו ונשמתו כשהאדרת נעלמת. בסיפור האלגורי של עגנון "המלבוש" מסופר על חייט שנצטווה לתפור מלבוש לקיסר – מלבוש מעשי ידי אדם, שבהם הוא עתיד לעמוד בפני האלוהים.
סיפורו של רבי נחמן אינו סיפור לא על תחפושת ולא על התחפשות אלא על טרנספורמציה של חפץ, ובמקרה שלנו – בגד! הרב בסיפור הוא סוג של צדיק הנודד ממקום למקום כדי לקבץ נדבות לפדיון שבויים או להכנסת כלה יתומה, ושניהם קשורים מאוד לחיים. במהלך נדודיו מגיע הרב לביתו של גביר כדי לבקש נדבה. הגביר מוכן לתת, אבל יש לו תנאי… הוא מסתיר סוד: לבוש זר נמצא בביתו – בגד שלובש כומר בלוויות. לבגד שם שמזכיר מילות קסם "טענדא ורענדא" (כמו "אברא כדברא"). בואו נעצור רגע. למה הבגד הזה נמצא בביתו של הגביר היהודי? חייבת להיות סיבה, וייתכן שהיא לא סימפטית. מיהו הגביר הזה – איננו יודעים. דמותו מעורפלת. הסיטואציה מבהילה גם מפני שהיינו עלולים לפסוח על פרטים אלו ולהמשיך הלאה במסע ההתרמות של הרב. עלינו לשהות מעט, לשים לב שרבי נחמן, כמו סופר מודרני, מספר לא רק את הסיפור של הרב. הוא מספר גם את סיפור הבגד שלבש.
הגביר נתן לרב את כל הסכום הדרוש למשימתו, לאחר שהרב לבש את הבגד המשוקץ וצעד אתו ברחובות העיר. מדוע התעלל הגביר ברב? האם הוא סדיסט, כופר, שונא רבנים? מה מסתתר תחת אכזריותו – איננו יודעים. הוא גביר דמוני! והבגד? מסירות הנפש של הרב נחקקת בו.
לאחר המעשה הרב מתייחס אל הבגד כאל חפץ אישי, בגד הכמורה נעשה חלק מזהותו, ולכן הוא מבקש מהגביר את הבגד, והגביר נענה לבקשתו. ככל הנראה שמח הגביר להיפטר מהבגד המעיק שבביתו: הבגד הפך ללבוש קדוש, והגביר כבר אינו ראוי לו. הרב היודע כי מעשיו נחקקו בבגד, מבקש בצוואתו להיקבר עטוף בו כבתכריך, והלבוש נשאר, כבתחילה, לבוש של מוות. אבל, כדרכו של סיפור פנטסטי, משהו חסר, פגום, והתכריך לא מכסה לגמרי את גופתו של הרב, שנשאר בכל זאת גדול יותר מהבגד המופלא. חלק מרגלו של הרב, שנותרת חשופה, נעטף בחתיכה של "בד אחר" (מרמז על הביוגרפיה הפגומה של הבגד). הרב מונח בקברו, אבל לאחר שנים רבות דבר מבהיל נוסף מתרחש: חייבים לפתוח את קברו, ואז מתגלה מראה מבעית ונפלא: גופתו של הרב לא נרקבה כלל, והמת נראה כחי בקברו. נרקב רק החלק שנעטף בבד האחר, מעט הבד שהמעשים לא היו חקוקים בו.
