הסיפור

היה היה מלך גדול אחד שחש זחיחות וגאווה.
שלח המלך אגרת לחכם והתייעץ איתו מה לעשות כדי שיתרפא מגאוותו.
יעץ החכם למלך למעט את חילות הלוחמים שלו. עשה המלך כעצתו אך עדיין נותר זחוח.
שלח המלך אגרת נוספת לחכם. יעץ לו החכם להסיר הבגדים המגוהצים מעליו וללבוש בגדים מוזנחים. עשה המלך כעצתו ולא הועיל, ועדיין נותר זחוח.
אחרי שעצות רבות מעין אלה לא הועילו, שלח המלך איגרת נוספת ובה הזמין את החכם לבוא לפניו.
כשבא החכם, ביקש מהמלך להתלוות אליו לטיול בגני המלך, בפרדסים, בשדות ובכרמים. יצא המלך ומשמר הכבוד שלו עם החכם. הראה המלך לחכם את תלמי השדה הישרים, את הערוגות העשויות בצורות מדויקות, ואת מגוון מיני הצמחים שלו, פירות, ניצנים ופרחים.
משם עברו דרך ביבי השופכין של בתי המרחץ ובתי הכסא, והחכם עצר שם והרהר.
המתין לו המלך עד שהריח העיק עליו והוא אמר לחכם, 'מה טיבה של עמידה זו במקום כזה?'
השיב החכם ואמר: אדוני המלך, אני שאלתי את הטינופות האלו שאלה חזקה והם השיבוני תשובה ניצחת. שאלתי אותם: 'איך הפכתם מצמחים ופירות יפים, שהרחתי את ריחכם הטוב בגנים לריח המגעיל הזה?' והם השיבו לי : 'אתה הסרחת והבאשת את ריחינו, אחרי שעברנו בגופך'.
כששמע המלך את התוכחה הזאת, קיבל עליו תוכחה ולקח מוסר, הבריא מחולי הגאווה ולא זחה עליו עוד דעתו.

---

על הסיפור

כשזחיחות וגאווה גואים במלך, הוא ניגש לחכם ומבקש את עצתו. כדי לרפא את המלך מחוליו החכם מעביר אותו תהליך הדרגתי: בשתי עצותיו הראשונות הוא מצביע על ההיבטים החיצוניים של שררת המלך, ומציע לו לצמצם את צבאו ולוותר על בגדי מלכות מהודרים. כשעצות אלו לא צולחות הוא מוביל את המלך לטיול כפול – ראשית הם מטיילים בגניו המהודרים, ולאחר מכן הם שוהים בין שפכי הממלכה.
במבט ראשון גני המלך נראים כסממן חיצוני נוסף לעושר וכבוד, אולם משמוביל החכם את המלך אל מאגר השפכים של הממלכה – עולה מימד נוסף שהודחק על ידי המלך. חוסר הנוחות שבשהות במקום גורם למלך לשאול את החכם מדוע הם מצויים במקום שכזה. החכם עונה כי הריקבון והסירחון של השפכים – קשורים במלך במישרין ובגופו כאדם בשר ודם, משום שהוא זה שדרך גופו עברו הפירות, שנהפכו לפסולת.
הסיפור מנגיד בין שתי העצות הכושלות שבהן המלך נדרש לוותר על הנאות המלכות ככלי לשיפור עצמי, ובין העצה שמעמידה את הפאר של פירות הגן מול צחנת הצואה ומולידה את ההתבוננות פנימה.
החכם מציע למלך לפנות אל תוך עצמו – כלומר, לא להתגאות בשל מעמדו וסממני העושר החיצוניים, אלא להפנים את מעמדו האנושי – כבן תמותה. המלך נרפא מהגאווה רק לאחר שהוא מבין שמצבו הנפשי לא יכול להשתפר באמצעות וויתור על סממנים חיצוניים, שכן רפואתו מצריכה תיקון של מידות עמוק.