חץ בעיני השטן
פלימו מכריז בהתרסה כי אינו פוחד מן השטן, ובתגובה מראה לו השטן כי יהירותו גבתה ממנו מחיר גבוה
החכם פלימו היה רגיל לומר: חץ בעיני השטן.
פעם אחת בערב יום כיפור הגיע השטן לביתו של פלימו בדמותו של אדם עני המבקש צדקה.
דפק השטן על דלת הבית, ופלימו הוציא לו כיכר לחם.
אמר השטן לפלימו: ביום כזה שבו מתכנסים כולם בבתיהם לסעודה החגיגית שלפני הצום, אתה משאיר אותי לאכול בחוץ?
הכניסו לביתו והביא לפניו לחם.
אמר השטן: ביום כזה שבו יושבים כולם על יד השולחן, רק אנוכי אשב לבדי?
הביאו והושיבו בשולחן שבו נערכה הסעודה לבני הבית.
מילא עצמו השטן בשחין ובמוגלה, והיה מתעסק בפצעיו באופן מאוס ומעורר גועל ליד השולחן.
אמרו לו בני הבית: שב יפה והתנהג בנימוס!
נתנו לו כוס יין. כחכח השטן בגרונו וירק בכוס את ליחתו.
גערו בו. נפל ומת.
לאחר זמן מה שמע פלימו את קולות בני העיר שהיו מכריזים ברחוב – פלימו הרג אדם! פלימו הרג אדם!
ברח פלימו והחביא עצמו בבית השימוש.
הלך השטן אחריו לבית הכיסא. כאשר ראהו פלימו – נפל על פניו.
ראה השטן כי פלימו מצטער מאוד, גילה לפלימו מי הוא ושאל אותו: מדוע אתה נוהג לומר 'חץ בעיני השטן'?
אמר לו פלימו: מה לדעתך ראוי אפוא לומר?
אמר לו השטן – אמור כך: 'אלוהים יגער בשטן'.
האם יכול האדם לנצח את כוחות הרוע הרובצים לפתחו ולחיות בעולם מוגן ובטוח? סיפור זה מגלה כי דווקא הניסיון להבריח את הרוע, עשוי לגרום לו להיכנס עמוק אל תוך הנפש.
בתחילת הסיפור מאפיין המספר את דמותו של גיבור הסיפור באמצעות משפט אחד בן שלוש מילים שנהג לומר: 'חץ בעיני השטן'. פלימו, כך מתגלה, הוא אדם שאינו חושש מן השטן. הוא מתייצב מולו בהתרסה, ומכריז שוב ושוב על ניצחונו הוודאי במלחמה ביניהם.
השטן, כפי שניתן היה לצפות, נענה לקריאת התיגר של פלימו. אולם בניגוד לצפוי הוא אינו נגלה למולו כדמות עוצמתית ומטילת אימה אלא בוחר להתלבש דווקא בדמות החלשה והעלובה ביותר, כעני הנזקק לרחמי הבריות. כפי שמתגלה בהמשך הסיפור, דווקא חולשתו של השטן מאפשרת לו למוטט את קירות ההגנה שבנה פלימו כנגדו. במהלך המפגש בין השניים חושף השטן את העובדה כי תוקפנותו ויהירותו של פלימו כלפיו הפכו אותו לאדם מסוגר שאינו מסוגל לפתוח את ביתו ואת ליבו. מתוך עמדה זו, העני הזר הופך לאיום אפשרי העשוי לפורר את המרחב המוגן שביקש פלימו לבנות לעצמו. כך מתגלה ביטחונו העצמי המופרז של פלימו כביטוי של חרדה, שאינה מאפשרת לו לראות את האחר בחמלה ולקבלו כפי שהוא.
פלימו אומנם מבין את חובתו כלפי העני – ואינו יכול לסרב לתחינותיו של השטן, אך הוא לא באמת מסוגל לקבל אותו. המחלה, והגועל שהיא מביאה עימה, נכנסים לביתו של פלימו דווקא ברגעי ההיטהרות של ערב יום כיפור, ומשקפים לו את כל מה שהוא אינו רוצה לראות: את העליבות, את החולשה ואת הסופיות הטמונות בגופו של כל אדם. רק הבושה והאשמה, החודרות גם הן לביתו מבחוץ יחד עם קולותיהם של בני העיר, מצליחות להבהיר לו כי עולמו המוגן התרסק לרסיסים.
פלימו בורח מביתו ונכנס לבית הכיסא – המקום שבו עומד האדם אל מול חומריותו ועליבותו. הוא מבין כי במפגש שלו עם העני הוא פגש למעשה את עצמו, והוא נופל מובס לרגליו של השטן. בנקודה זו מתגלה אליו השטן בדמותו האמיתית, אך גם כאן השטן אינו חוגג את ניצחונו, ונחשף גם הוא דווקא בפגיעותו ובחולשתו. מתברר כי הידמותו של השטן לעני אינה רק תחפושת: גם הוא חלש, וגם הוא נפגע מיחס מנוכר וממילים דוקרות. בנקודה זו מגלה השטן לפלימו את הסוד הגדול של העמידה מול הרע: ההבנה העמוקה של חוסר האונים – הן של האדם והן של כוחות הרע שעימם הוא מתמודד – זוהי הדרך היחידה שבה יכול האדם לעמוד מול השטן ולהישאר בן אדם.
