הסיפור

לאחר שיצא רבי שנֵיאוֹר זַלמַן מלַאדי מן המעצר בעיר פֶּטֶרבּוּרג ושב אל ביתו, המתינו תלמידיו לראותו ולקבל את פניו. ביום שבת בבוקר בא לפני תלמידיו, ושאל: "רצונכם שאומר לכם דברי חסידות או שאספר לכם מעשה?"
אמר רבי אהרון מסְטרַשילְיה, הישיש והנכבד שבין חסידיו: "רוצים אנו לשמוע סיפור מעשה." פתח ר' שניאור זלמן וסיפר:
"זוכר אני כיצד הגיעו שני האחים הרבנים – רבי שמֶלקֶה מניקלְשבּוּרג ורבי פנחס – בפעם הראשונה אל הרב שלי, המגיד ממֶזריטְש. לפני בואם נערכו הכנות בבית רבי. סיידו מחדש את הקירות וניקו את החדרים, כמו לפני חג הפסח.
כאשר הגיעו שני האחים לקבל את פניו של המגיד, באתי גם אני לראות מה יקרה. פנו האחים אל המגיד בשאלה, וביקשו ממנו פירוש למה שכתב הרמב"ם באיזה מקום בספרו, ולא הבינו את דבריו. אמר להם המגיד: 'חלש אני כעת ולא אוכל לענות לכם. אך נמצא אצלי אחד מאנשיי ושמו רֶבּ זוּשא. אנא מכבודכם, הציגו לפניו את שאלתכם והוא בוודאי ייתן לכם תשובה.'
מיד רצתי אל האכסניה, שבה גר ר' זושא ובה גרתי גם אני, כדי לראות מה ישיב להם.
מצאתיו יושב ליד התנור כשהוא שקוע במחשבות עמוקות, עד שלא הבחין כי באו האחים אל החדר ולא בירך אותם לשלום. כשראיתי זאת, נענעתי קצת את ידו עד שהתעורר, התבונן בהם ובירכם בברכת שלום. סיפרו לו האחים כי המגיד שלח אותם לשמוע ממנו תשובה לקושיה בדברי הרמב"ם. כששמע ר' זושא את שאלתם שתק כמה רגעים ואז אמר: 'כנראה שלא למדתם על פי הסדר. אילו למדתם את הדברים מן ההתחלה הייתם רואים כי בפסקה הקודמת שבספר ישנו תירוץ על השאלה ששאלתם.'
מיד כשיצא הדבר מפיו, ידעו האחים כי צדק ר' זושא, וכי ניתן לפתור את הקושיה.
תמהתי מאוד על מה שראו עיניי, ואחר זמן שבתי ובאתי אל רבי, המגיד ממזריטש. שאל אותי רבי: 'האם באו הרבנים אל ר' זושא?' – 'כן,' עניתי, וגם סיפרתי לו מה ענה להם על הקושיה שהקשו.
שוב שאל המגיד: 'האם המתין הרבה לפני שענה להם?'
סיפרתי לו כי ר' זושא המתין מעט ועישן את מקטרתו בטרם אמר להם את תשובתו.
'אם כן,' אמר המגיד, 'נראה כי ר' זושא אינו בקו הבריאות. ישלח לו השם רפואה שלמה.'"

---

על הסיפור

ר' שמלקה ור' פנחס, שני האחים, היו מבכירי התלמידים שהצטרפו אל התנועה החסידית ואל חצרו של המגיד ממזריטש. האחים מתוארים כרבנים וכתלמידי חכמים נודעים, ואולי בשל כך הם מציגים לפני המגיד שאלה תורנית, כמין מבחן לידיעותיו התורניות. מי שעונה לבסוף על השאלה הוא דווקא ר' זושא, מי שנודע כחסיד נלהב שאינו תלמיד חכם. על פי המתואר בסיפור, ר' זושא לא חש בטוב באותו היום, ואף על פי כן הצליח לענות על השאלה כמעט בלי מאמץ.
את הסיפור הזה מספר ר' שניאור זלמן מלאדי, שהיה נוכח באותו מעמד. נראה כי הסיפור הוא הוכחה לכך שהחסידים לא זנחו את לימוד התורה, והם בקיאים בה ויודעים אותה.
הרקע לסיפור הוא כנראה המתח שבין החסידים למתנגדיהם, שהאשימו אותם בזניחת הלימוד התורני. האיבה שביניהם היא שהביאה בסופו של דבר גם למאסרו של ר' שניאור זלמן המוזכר בסיפור. ייתכן כי ר' שניאור זלמן, שהיה גם הוא תלמיד חכם נודע, מספר את המעשה כדי להוכיח שגם החסידים הצטיינו בלימוד התורה, בניגוד למה שטענו נגדם.
ייתכן שהסיפור רוצה להראות כי העיסוק בתחום הנפשי והרגשי אינו סותר ידענות, חכמה ו"סדר" נכון, בדומה לאופן שבו למד ר' זושא את דברי הרמב"ם.