חנוכה של האדם הראשון
מה חשב האדם הראשון כשראה את הימים מתקצרים בחורף בלי לדעת שסופו של הקיץ להגיע? על המקור האוניברסלי לחג החנוכה
בסתיו של השנה הראשונה לבריאה ראה האדם הראשון שהיום הולך ומתקצר והלילה הולך ומתארך.
אמר לעצמו: "האם בגלל שחטאתי העולם הולך ומחשיך עליי עד שיחזור לתוהו ובוהו, וגם אני אחזור לעפר?
ישב האדם שמונה ימים בתענית ובתפילה.
מכיוון שעבר שיא החורף וחזרו הימים להתארך, אמר האדם לעצמו: "כנראה מנהגו של עולם הוא שהימים מתקצרים ושוב מתארכים".
עשה האדם שמונה ימים טובים של שמחה.
ומהשנה הבאה קבע את השמונה האלה ואת השמונה האלה כימים טובים.
וכשם שקבע האדם ימי שמחה לאלוהים, כך קבעו אחרים ימי שמחה לעבודת כוכבים ומזלות.
חג החנוכה מוכר כחג המלחמה של המכבים ביוונים, חנוכת המקדש ונס פך השמן, אבל היהודים אינם היחידים שחוגגים חג אור בעיצומו של החורף החשוך. בעולם הנוצרי חוגגים את חג המולד, וגם תרבויות רבות אחרות מציינות חגי אור בתקופה דומה. חז"ל היו מודעים לכך, וכותב הסיפור הסביר את מוצאו של חנוכה כחג אוניברסלי.
הדמות האוניברסלית ביותר במקרא היא האדם הראשון, האב המשותף, והסיפור ממוקם בשנה הראשונה לבריאה ומנסה לשחזר את התחושות הראשוניות של האדם הקדום, שחווה את התקצרות הימים והתגברות החושך והקור כתהליך מחריד. המונחים של סיפור הבריאה מתרגמים את החרדה למונחים של אשמה: האדם חושש שהתגברות החושך היא חלק מהעונש על חטאו. אולי כשם שהבריאה הראשונה (האור) מתמעטת, כך גם יתר הבריאה תתבטל? יש משהו מרגיע בחילופי העונות, וגם דעתו של גיבור הסיפור מתיישבת כשהוא מבין שרגעים של חושך אינם מעידים על סוף העולם אלא חלק משגרה של התחלפות החושך והאור.
למרות המסר האוניברסלי, הסיפור מסתיים בהבחנה בין החג שנחוג לשם אלוהים, ובלשון הסיפור: לשם שמיים, לבין חג שנחגג לשם עבודה זרה כפי שנהוג בתרבויות שסבבו את התרבות היהודית.
