הסיפור

יום שלם ישב הרב דוד נאווי מבגדד שבעיראק כדי להבין סוגיה תלמודית שהייתה קשה במיוחד. פרשני התלמוד נחלקו בסוגיה וחכם נאווי הפך בה והפך בה בלי להגיע להבנה ברורה.
השעה היתה כבר מאוחרת, חכם נאווי החליט לעלות על יצועו וביקש מהשמש שלו שיכבה את העששית.
לאחר כמחצית השעה התעורר החכם וביקש מהשמש להדליק עבורו את העששית. הוא התיישב על השולחן, פתח את הגמרא, עיין בה שוב, כתב במרץ הערות בשולי הדף ושב אל מיטתו.
לאחר זמן קם שוב משנתו וביקש שוב מהשמש להדליק את העששית. הוא עיין שוב בגמרא, כתב הערות נוספות, ושב לישון.
כשקם הרב נאווי בפעם השלישית, שאל אותו השמש: "מה קרה? מדוע אתה מתעורר שוב ושוב? ומה אתה כותב בשולי הדף?"
חכם נאווי השיב:
"לאחר שפירשתי את הסוגיה, בא בחלומי הרמב"ם והקשה עליי קושיה והייתי מוכרח ליישב את דבריו. ולאחר שנרדמתי בשנית בא אליי בחלומי הרב אלפסי (רי"ף) והקשה לפי שיטתו וחזרתי ללמוד את הדברים גם לפי עמדתו. וכעת בא בחלומי רבנו אשר (רא"ש) ואני מבקש ליישב את הסוגיה גם לשיטתו…"

---

על הסיפור

השינה והחלום הם חידות מסתוריות, אולם מה שוודאי הוא שאדם חולם בלילה על מה שמעסיק אותו במשך היום.
הרב ראובן נאווי חי כל כך את הלימוד עד שפרשני התלמוד נכנסים אל חלומותיו. כל אחד מהם בתורו מקשה על פירושו, ודורש ממנו להסביר את הסוגיה גם לשיטתו. כשהוא מתעורר הוא לומד את הדברים מחדש ומגיע בכל פעם להבנה שונה של הגמרא.
המעבר מן השינה רצופת החלומות והתהיות אל שלב ההערות שבו הוא מחשב את דרכו מחדש בסבך הסוגיה – מעשיר את לימודו, ומאפשר לו לבחון את הסוגיה מזוויות שונות. כתבי הפרשנים הופכים בחלום לדמויות שאיתן הוא מנהל דיאלוג, ומתוך כך לימודו הופך פורה ומעמיק יותר. האם מצא הרב את התשובות במוחו הישֵן כשהתודעה קצת נחה? או אולי "ביקרו בחלומו" נשמותיהם של החכמים? לפותרי החלומות התשובות …

בזווית אישית

איך הופכים להיות על-זמני?
העידן שלנו, בוודאי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה האנושית מאופיין בהרבה מאוד הסחות דעת: פלאפונים, מחשבים, מסכים מכל סוג, אינסוף סוגי תקשורת שכבשו את עולמנו בעשור וחצי האחרונים – כל אלה מייצרים הרבה מאוד ערוצי מידע שנעים מהאדם אל העולם ובחזרה. הרעש סובב אותנו מכל עבר.
שפע המידע הזה גורם לפעמים לבעיה: החשיבה שלנו לא נמצאת "בתוך" הדבר שבו אנחנו עוסקים כרגע. מי לא חווה רגע שבו צפרו לו ברמזור כי היה עסוק במסך כלשהו, ועצר את התנועה? ולהפך: תנסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתם שקועים בפתרון בעיה מסוימת, והרגשתם שהעניין הזה הוא כל עולמכם, ואין שום דבר חשוב ממנו בעולם כולו. ברגע כזה האדם מתכנס פנימה, והמוח והלב שלו יוצרים קשרים חדשים שלא היו קיימים לפני כן. זהו סוג של מדיטציה. הריכוז הפנימי הזה גורם לנו לראות את הבעיה שיש לפנינו כמו בתלת ממד. אנחנו ממש "חיים" את הבעיה.
לפי מה שאומרים אנשי המדע, בקרוב מאוד כמעט כל העבודות שהאדם עושה, יעשה המחשב וכנראה טוב ממנו. המחשב ימצא דרך לנהוג, לתכנת, להכין אוכל, ולהלחין קטעי מוזיקה – ההלחנה על ידי מחשב כבר קיימת כיום. הנקודה שבה המחשב לעולם לא יתעלה על האדם, אני מאמין, היא הרגע הזה, הרגע של הריכוז.
את רוב היום שלי אני מבלה בתוך מסך לבן של וורד. המסך הלבן סופג הכול. וההבדל בין תסריט טוב למצוין הוא ההתחייבות שלנו לכתיבה – היכולת "לכבות" את הסחות הדעת ולחיות בתלת ממד את הדמויות והרגעים שעוברים עליהן.
כשאדם מגיע לרגע שבו הוא יכול להיות ראשו ורובו בתוך עניין מסוים, אחוז כולו בעניין אחד – זהו הרגע, אני בטוח, שבו מתרחשים ניסים. ברגע כזה אפילו הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש יבואו לרב נאווי כדי ללמוד ממנו.
יש כאלה שיגידו שהרב נאווי חלם, ורק בחלומו ראה אותם, וכל דבר שאדם מהרהר בו ביום הוא חולם עליו בלילה. אני חושב אחרת.
אני פשוט מאמין בסיפורי חכמים, ונסחף אחריהם על כנפי הדמיון, ולכן מאמין שהם, שלושת עמודי החוכמה, באמת באו לרב נאווי כדי ללמוד איתו. ואולי זה מה שמלמד אותנו הסיפור הזה : אדם שמחליט לנתק את עצמו לרגע מהסחות הדעת, שמחליט להתמסר כל כולו לעניין מסוים, יכול להפוך לאדם על-זמני.