הסיפור

חיים אבולעפיה היה נער פרחח שהשתובב ברחובות איזמיר שבתורכיה של המאה ה-17,
וכך סיפר עליו הרב כלפון הכהן מחכמי לוב: "באחד מתעלוליו רדף הנער חיים אחרי כלב, הכלב רץ מהר ונכנס אל בית המדרש. חיים לא היסס לרגע ונכנס אחריו בסערה בניסיון לתפוס אותו, אלא שעד שהצליח לעבור בין השולחנות והכיסאות, כבר יצא הכלב בדלת אחרת.
כניסתם לבית המדרש של חיים והכלב הפריעה מאוד ללומדים, ואף על פי כן הצליח איש זקן לעצור לרגע את הנער ולומר לו דבר מה.
ברגע הזה למד הנער מה שאין אדם יכול ללמוד בכמה שנים.
מאז רדף הנער חיים אחר תלמידי חכמים וביקש ללמוד מהם תורה עד שהפך לגדול בתורה בעצמו."

---

על הסיפור

התרוצצות של כלב בבית מדרש אינה דבר מקובל, ובהלכה הדבר נתפס כבעייתי, והנה דווקא מעז יצא מתוק. כניסת הכלב ובעקבותיו הנער הפרחח אומנם מאיימת ומפירה את הסדר וקדושת המקום אך היא מאפשרת מפגש שלא היה יכול להתרחש בנסיבות אחרות בין נער הרחוב לעולם התורה.
יותר מכך, היא מאפשרת כניסה של כוחות החיים הפראיים אל תוככי עולם התורה. הכלב, המסמל עזות ושובבות גרר את הנער השובב והפראי אל בית המדרש ושם הוא פגש איש זקן ששינה את חייו.
זהו סיפור שמספר לכאורה על מהפך אך אופיו של הילד אינו משתנה; בתחילה רדף אחרי כלבים וכעת הוא רודף אחרי תלמידי חכמים. נדמה כי השינוי אינו מחיקה של קווי האופי הבסיסיים של האדם אלא הכוונתם לעשיה משמעותית.
ומה אמר לו אותו הזקן? אולי אין זה חשוב מה אמר, שכן לכל אחד יש כלב וזקן משלו.