הסיפור

רבי שמעון בר יוחאי ורבי חנניה בן חכינאי רצו ללכת ללמוד תורה.
הימים היו ימי חתונתו של רבי שמעון, והוא ביקש מרבי חנניה: המתן לי ואלך איתך.
רבי חנניה לא רצה להתעכב ולא חיכה. הלך רבי חנינא וישב בבית הרב שתים עשרה שנה.
עד שחזר השתנו שבילי העיר ולא ידע את הדרך לביתו.
הלך וישב על גדת הנהר.
שמע נערה אחת שהיו קוראים לה: "בת חכינאי, מלאי את כדך ובואי נלך".
אמר לעצמו: מכאן אפשר להסיק שהבת הזו שלנו.
הלך אחריה.
הייתה אשתו יושבת ומנפה קמח, הרימה את עיניה וראתה אותו, נבהלה, פרחה רוחה ומתה.
אמר רבי חנניה לפני הקדוש ברוך הוא: זה שכרה של ענייה זו?!
ביקש עליה רחמים והחיה אותה.

---

על הסיפור

בעולמם של חכמי המשנה והתלמוד היה מקובל שצעירים בתחילת דרכם עוזבים את נשותיהם ואת בתיהם כדי ללמוד תורה, וסיפורים רבים עוסקים במתח בין הבית לבית המדרש, ובמחיר שמשלמים החכמים על הריחוק מהבית.
הקושי של רבי חנניה למצוא את הדרך לביתו הוא סימפטום של בעיה עמוקה יותר: הניתוק מאשתו וממשפחתו. הסיפור מדגים את הניתוק כאשר רבי חנניה אינו מכיר את בתו. הוא מזהה אותה רק מפני שמישהו אחר פונה אליה בשמה. הוא עוקב אחריה ומצליח לפתור את החידה הראשונה: המיקום של ביתו.
אך הדרך אל ליבה של אשתו אינה חידה של מלומדים. הוא מפתיע אותה כשהיא אינה מוכנה לבואו, ליבה אינו עומד בהתרגשות ובהפתעה, והיא נזקקת לתפילתו כדי לחזור לחיים.
כבר בתחילת הסיפור מתואר הגיבור כמי שאין לו סבלנות לתהליכים רגשיים. חברו, רבי שמעון בר יוחאי, מבקש למצות את חגיגות החתונה ומבקש ממנו להתעכב כדי שיוכל להתלוות אליו, אך רבי חנניה מסרב. הוא להוט להגיע לבית הרב. אחרי שתים עשרה שנה בבית הרב הוא מצליח למצוא את ביתו כמו בלש ממולח, אבל לא כמו בן זוג קשוב.