חזון הדפים היבשים
הרב אמירוב מרבני הקווקז מגלה תושיה אל מול חיילים נאצים ורואה בנבואת יחזקאל על העצמות היבשות הקמות לתחייה רמז לתחיית ספרי הקודש שגנז. סיפור עם חזון
עם כיבוש העיר נאלצ'יק שבהרי הקווקז על ידי הגרמנים, החלו הנאצים בביזה וברצח של יהודי העיר. ראשי הקהילה היהודית שיתפו פעולה עם ראשי הציבור המוסלמי והצהירו שהם אינם בני הגזע היהודי, וכך נעצרה התוכניות לשליחתם למחנות השמדה עד להכרעת המשרד לענייני גזע בברלין. עם זאת, הנאצים המשיכו לפגוע קשות ביהודים, ברכוש ובנפש, ואף נודע שהם מתכננים לשרוף את כל ספרי הקודש שבעיר.
לאור המצב כינס בחשאי הרב הראשי של העיר, נחמיאל אמירוב, חבורה של פעילים ובפיו הצעה: "עלינו להסתיר את ספרי התורה וספרי הקודש על מנת שהנאצים לא יעלו אותם באש". החבורה הנהנה בהסכמה. "אבל מה נעשה?" שאל אחד, ואחר הוסיף בחשש "ומה אם יתפסו אותנו?" השיב להם הרב אמירוב: "יש לי כבר תוכנית פעולה. נקיים מסע הלוויה פיקטיבי ונקבור את הספרים בבית הקברות – עד יעבור זעם". ההצעה התקבלה וכך היה.
הבעיה הייתה שבית הקברות היה צמוד למפקדה הנאצית בעיר, וכשהנאצים זיהו התקהלות באזור הם מייד שלחו חיילים לברר מה קרה. מפקד היחידה הנאצית התקרב אל מסע ההלוויה והחבורה נתקפה חרדה. "מה יהיה אם יתפסו אותנו? אחת דיננו למות". אלא שאז התעשת הרב אמירוב ורץ לקראת המפקד הנאצי בצעקות "אל תתקרב. מגפה! מגפה!". באותם הימים התפשטה מגפת טיפוס בעיר, והחיילים הנאצים נרתעו ונסוגו לאחור אך לא הרפו. "מה מעשיכם כאן?" הם קראו מרחוק, והרב אמירוב צעק לעברם "אנו קוברים אדם שחלה בטיפוס". למשמע הדברים חזרו החיילים למפקדתם, וכך חלפה הסכנה.
כשעמדו אל מול הקבר שחפרו על מנת להסתיר את הספרים אמר הרב אמירוב: "עוד יבואו ימים של גאולה והספרים ישובו לתחייה. דף יצטרף לדף, וספר לספר, עד שכל הספרים יעמדו שוב זה לצד זה בארון הספרים".
הרב מחה דמעה והחל לומר קדיש.
הרב נחמיאל אמירוב, הרב הראשי של העיר נאלצ'יק שבהרי הקווקז, מתגלה כאיש תחבולות ורב תושייה. הוא מנהל מסע הלוויה מדומה על מנת להציל את ספרי הקודש משריפה, ומצליח להרחיק מעליו את החיילים הנאצים שיכלו לגלות את הסוד ולחסלם.
מעבר ליכולותיו לפעול בעורמה ובחוכמה, מתגלה הרב כאיש חזון. כמו הנביא יחזקאל שתיאר את עצמות ישראל היבשות קרבות זו לזו, קורמות עור וגידים והופכות לאנשים חיים, כך עומד הרב אמירוב בעת קבורת הספרים וחוזה ימים טובים יותר. הוא משתמש בחזונו של יחזקאל ומשליך ממנו על הספרים הגנוזים כעת בבית הקברות.
בכך הוא מבטא את תקוותו ואמונתו שגניזת הספרים היא זמנית, ובסופו של דבר רוח היהדות תגבר על הצורר הנאצי. ואכן, הכוחות הסובייטים הגיעו לאזור והנאצים נסוגו, הקהילה ניצלה, והספרים חזרו לארון לצורכי קריאה ולימוד.
