קוראים לי חגיגה
חסיד מתבודד הקדיש את עצמו ללימוד מסכת חגיגה, ואחרי מותו בבדידות באה מסכת חגיגה וחלקה לו כבוד
מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום קבוע ולומד את מסכת חגיגה, וחזר עליה פעמים רבות ולמד אותה עד שהייתה שגורה בפיו, והקדיש לה את כל ימיו ולא היה יודע אף מסכת אחרת מן התלמוד.
לימים נפטר אותו חסיד בביתו, ומכיוון שהיה לבדו לא ידע איש שהוא נפטר. באה דמות אישה אחת, עמדה ליד ביתו והרימה את קולה בבכי וצעקות ואנחות עד שנקבצו סביבה רבים, ואמרה להם: סִפדו לחסיד הזה, וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם הבא, משום שהחסיד הזה כיבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה.
מייד נקבצו כל הנשים וישבו עימה ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכיו ובכל צורכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אישה הייתה בוכה וצועקת. אמרו לה: מה שמך? אמרה להם: 'חגיגה' שמי. אחרי שנקבר אותו חסיד נעלמה האישה מן העין. מייד ידעו שמסכת חגיגה הייתה, ונגלתה להם בצורת אישה.
סיפורו הנוגע ללב של החסיד שהשתקע דווקא בלימוד מסכת חגיגה הוא סיפור של התמסרות. לא רק שהוא משקיע את מיטב זמנו במסכת קטנה בתלמוד, הוא אף נותן לה מעמד בלעדי בעולם הלימוד שלו ולא לומד אף מסכת אחרת.
מעשה ההתמסרות שלו כמו מפיח חיים במסכת התלמודית המופיעה בסוף הסיפור כדמות אישה, מעין אלמנה, המספרת לקהל שהחסיד המתבודד היה מי שהציל אותה מבדידותה.
גם החסיד וגם המסכת היו בודדים לכאורה, אך בזכות מסירותו של החסיד למסכת בחייו הוא נגאל מבדידותו גם בחייו וגם לאחר לאחר פטירתו, שאלמלא מעורבותה הפלאית של 'חגיגה' איש לא היה מבחין בגופתו.
הסיפור מציג את לימוד התורה לא כפעולה שנועדה להרחבת הידע אלא כיצירה של מערכת יחסים, ואפילו מערכת יחסים זוגית. התמקדותו של החסיד ומסירותו מקנות לו ערך חברתי , זיכרון וכבוד, גם אם לא היה מהבולטים בקהילתו בחייו.
