חבר אמיתי
מה הייתה אשמתו של קמצא, המוזכר במדרש כמי שגם בגללו חרבה ירושלים? ומה למד מכך ר' יצחק מווּרקי על היחסים הראויים בין בני אדם?
פעם שאל ר' יצחק מוורקי:
"ידוע הסיפור שלפיו החורבן נגרם בעקבות טעות – שליח שנשלח להביא לסעודה אדם בשם קמצא טעה, והביא אל הסעודה אדם בשם בר קמצא. טעות זו גרמה למריבה שהביאה לחורבן בית המקדש. וכך נכתב בגמרא: 'אקמצא (בגלל קמצא) ובר קמצא חרבה ירושלים".
ואולם יש לשאול, מדוע מגנים גם את קמצא כאילו גם בגללו חרבה ירושלים? הרי קמצא ישב כל העת בביתו ולא היה שותף למריבה!"
אז ענה ר' יצחק ואמר:
"מכאן אנו למדים כי חבר אוהב אמיתי אינו מחכה לשליח שיקרא לו לבוא לשמחת חברו, אלא בא בעצמו. וזו אשמתו של קמצא שהמתין בביתו. על זה ראוי להזכיר אותו לגנאי, כמי שגם בגללו נחרב בית המקדש".
ר' יצחק מוורקי נודע כאדם שהטיף למפגש עמוק בין אנשים. בתורותיו טען ר' יצחק כי מפגש של קרבה ואהבה בין אנשים נחשב כמצווה ולמטרה דתית עליונה.
כאן מדגים ר' יצחק את רעיונותיו אלה באמצעות שאלה על סיפור נודע מן התלמוד. על פי הסיפור שבתלמוד, חורבן בית המקדש אירע לא בגלל חטאים ש"בין אדם למקום" ובשל מצבו הדתי של העם, אלא דווקא בגלל היחסים העכורים שבין הבריות. המדרש מתאר כיצד מריבה מכוערת הובילה לחורבן הבית.
ר' יצחק מרחיב את הרעיון, וטוען שלא רק המריבה היא הסיבה לחורבן, אלא גם הניכור והריחוק הרגשי שבגללו חיכה קמצא בביתו ולא בא בעצמו אל אירוע הסעודה של חברו.
ובמילים אחרות: המרחק הרגשי שבין אנשים, גם אם אין "מריבה" ביניהם – הוא פגם קשה שיכול להביא לידי חורבן.
