ורחמיו על כל מעשיו
עגל המובל לשחיטה התחנן לרחמיו של רבי יהודה הנשיא. כיצד הגיב רבי יהודה הנשיא לתחינותיו? ומה חשב אלוהים על תגובתו?
רבי יהודה הנשיא היה יושב ועוסק בתורה בחצר בית הכנסת של הבבליים בציפורי.
עבר לפניו עגל אחד שהוליכוהו לשחיטה, וכאשר ראה העגל את רבי החל גועה כמי שאומר – הצילני!
אמר לו רבי: מה אני יכול לעשות לך? לכך נוצרת!
מאותו היום ואילך החלו שיניו של רבי יהודה לכאוב.
הן כאבו במשך שלוש עשרה שנים עד שיום אחד ראתה בתו של רבי יהודה שרץ שעבר לפניה.
ביקשה הבת להרוג את השרץ.
אמר לה רבי יהודה: בתי, הניחי לו ותני לו לחיות, שהרי כתוב כי 'וְרַחֲמָיו [של האל] עַל־כָּל מַעֲשָׂיו' (תהלים קמה ט).
מיhד נפסק כאב השיניים של רבי יהודה.
הסיפור מציג לפנינו את רבי יהודה הנשיא כשהוא יושב לו בחצר בית הכנסת, וכדרכו עוסק בתורה. את שלוותו של החכם מפרה לפתע התרחשות מפתיעה המסתננת אליו מן הרחוב, והוא נאלץ להפסיק את תלמודו ולהסב את תשומת ליבו למתרחש סביבו. מבטו נתקל בעגל מבועת ההולך לקראת שחיטתו, ונדמה כי העגל גועה דווקא כלפיו ומבקש עזרה בשפתו העילגת והחייתית – השונה לחלוטין ממילותיה של התורה שבה עסק רבי.
לתחנוניו של העגל עונה רבי יהודה באופן הגיוני מאוד. הרי אתה, ככל אחיך העגלים, מיועד להישחט, ולשם כך נבראת על ידי האל וגודלת בידי האדם. למעשה, תגובתו של רבי היא כה הגיונית ופשוטה, עד כי קשה לחשוב על תגובה אחרת שהייתה הולמת לסיטואציה זו. מדוע אפוא נענש רבי בחומרה כה גדולה על מעשה זה?
נראה כי הבעיה בתגובתו של רבי נעוצה לא בתוכן אלא ברקע הרגשי העומד מאחוריה. רבי אינו נותן לחרדתו הנוראה של העגל לחדור ולו לרגע אחד לעולמו ולערער את שלוותו. הוא הודף באמצעות מילים נכוחות את געיותיו של העגל – אך געיות אלו באות מתוך עולם שההיגיון וההבנה אינם שולטים בו, ושגם לו יש מקום בעולם. מנקודת מבטו של העגל הספציפי הזה אין זה משנה כלל כי לשם כך נברא או כי ישנם עוד אלפי עגלים המיועדים לשחיטה. הווייתו החייתית מצויה כל כולה בתוך חרדת המוות. אך רבי יהודה אינו מוכן לתת לנקודת מבט זו לחדור אל עולמו השלו והמסודר ולרחם באמת על העגל – ללא קשר ליכולתו לסייע לו.
העונש האלוהי בדמות כאב השיניים הפוקד את רבי יהודה בתגובה למעשהו מחדיר את עולמו של הכאב הגופני אל תוך עולמו של רבי יהודה. גם האדם, כך לומד רבי בשנות ייסוריו הרבות, עשוי בשר ודם, והוא אינו יכול להתעלם מהווייתו הגופנית. במובן זה הוא ובעלי החיים נמצאים באותו מישור, העומד כל העת מול עליבותו וסופיותו של הגוף.
סופו של הסיפור מראה כי רבי, למרות שספק אם היה מודע לכך שמדובר בעונש, למד את השיעור שהיה צריך ללמוד. הוא מבין כי מנקודת מבטו של האל פרושים הרחמים בשווה על כל הבריות, וכי במובן זה אפילו השרץ, החיה המאוסה והזרה מכול, הוא אחיו של האדם.
