הסיפור

רבי חנינא בן דוסא היה עני מרוד, אך מסופר עליו שהיו לו עדר עיזים.
כיצד הגיעו אליו העיזים?
מעשה שעבר אדם סמוך לפתח ביתו של רבי חנינא ושכח שם תרנגולות.
מצאה אותן אשתו של רבי חנינא.
אמר לה רבי חנינא: אל תאכלי מביציהן הרי הן לא שלנו! נשמור אותן ונחזיר אותן לבעליהן.
והרבו התרנגולות ביצים שמהן בקעו תרנגולים נוספים, וכבר היה קשה לגדל אותם.
מכר רבי חנינא את התרנגולים וקנה בכסף עיזים.
פעם אחת עבר שם האדם שאבדו לו התרנגולים, ואמר לחברו: כאן הנחתי את התרנגולים שאבדו לי.
שמע אותו רבי חנינא ואמר לו: יש לך סימן כיצד נראו?
נתן לו האיש סימן, אבל במקום תרנגולים נתן לו רבי חנינא עיזים.

 

---

על הסיפור

רבי חנינא הסתפק במעט שבמעט בשביל עצמו, ונודע כמי שדי לו בכמה חופנים של חרובים כמאכל לכל השבוע (תענית כד, ב), והוא אינו מטריח את עצמו לעבוד קשה כדי לחיות ברווחה, אך כשהדבר נוגע ברכוש אחרים – הקצין לכיוון השני. אף כי יכול היה למכור את הביצים שהטילו התרנגולות ובכך למנוע את התרבותן, רבי חנינא נהג כבעל עסק שמנסה למקסם את רווחיו.
למרות שרבי חנינא עצמו נהג בסגפנות, הוא לא שפט אחרים לפי קנה המידה הסגפני שלו אלא כאדם מן השורה, ואף הטריח את עצמו לדאוג שרכוש אחרים הנתון לשמירתו יניב הכנסות. שתי התנהגויות אלה – סגפנותו הקיצונית מחד ודאגתו הקיצונית לרכוש האחר מאידך – מקורן חד הוא. שתיהן הן פועל יוצא של מידת החסידות שלפיה חי: פעולתו לפנים משורת הדין. האפקט הקומי של הסיפור שבו תרנגולים הופכים לעיזים, מדגים את העוצמה של הליכתו לפנים משורת הדין: בתוך עולם כלכלי שבו כל אחד דואג לעצמו, חסידותו של רבי חנינא מסוגלת להצמיח עושר.