התפילות שבשדה
החסיד שאיחר להגיע לרבו לתפילת יום הכיפורים נותר לבדו בשדה מריר ומאוכזב. אך רבו מגלה לו שמה שהחשיב ככישלון נועד להגשים מטרה חשובה.
אחד מחסידי הבעל שם טוב נסע לקראת יום הכיפורים למֶזִ'יבּוּז', עירו של רבו, כדי להתפלל במחיצתו ביום הקדוש.
היה זה יומיים לפני יום הכיפורים והחסיד נסע במשך כל היום וכל הלילה כדי לזרז את הגעתו.
בבוקרו של ערב יום הכיפורים, לאחר שנסע כל הלילה, הגיע החסיד סמוך לעיר מֶזִ'יבּוּז', במרחק פרסה מן העיר, והסוס היה עייף. עצר החסיד כדי להתפלל וכדי להניח לסוס לאכול עשב ולנוח. אחרי התפילה גברה עליו העייפות והוא אמר בלבו: "ומה בכך אם אשן שעתיים, עדיין אספיק להגיע למֶזִ'יבּוּז' לפני חצות היום."
כשהתעורר ראה שהשעה היא כבר שעת בין השמשות וכבר נכנס יום הכיפורים, ולא יוכל להמשיך ולבוא אל העיר עד לאחר היום הקדוש.
הצטער החסיד מאוד, כי אחרי כל מאמציו וכל הדרך שעשה לא יגיע אל רבו ויהיה מוכרח להתפלל בשדה, סמוך אל העיר. וכל זאת באשמתו, בשל הטעות שעשה.
כל אותו הלילה וכל היום שלמחרת צעק החסיד ובכה במר לבו ובמוצאי יום הכיפורים נסע במהירות אל העיר.
והנה, כשבא לפני הבעל שם טוב צחק ממנו הרבי, כי כך ראוי היה הדבר. צריך היה להעלות אל השמים גם את תפילת העם שבשדות, של מי שאינם באים אל בית הכנסת. בשל כך הכריחו את החסיד להיות בשדה, כדי שיעלה את התפילות שנשארו בשדה.
לעתים אנחנו סבורים שהגשמה של חלום עשויה להיות משמעותית מאוד בחיינו. אך מה קורה כאשר אנחנו נכשלים? האם המשמעות הולכת לאיבוד?
החסיד בסיפור שלפנינו רצה להגיע לבעל שם טוב כדי להפוך את יום הכיפורים שלו למשמעותי, אך מה שהפך את היום הקדוש למשמעותי בסופו של דבר היה דווקא כישלונו. טעות בשיקול הדעת גרמה לכך שכל התוכנית ירדה לטמיון, אולם לבסוף התברר שמה שהפך את יום הכיפורים שלו למשמעותי היו דווקא הצער והחרטה על הכישלון הזה. ומהו יום הכיפורים אם לא צער וחרטה על הטעויות שלנו?
דבריו של הבעל שם טוב הופכים על פיה את החוויה של החסיד: הוא חווה את האיחור שלו ככישלון המרחיק אותו ממוקד ההתרחשות, בעוד הבעל שם טוב מסביר לו שדווקא כישלונו לכאורה סלל את דרכו ללב ההתרחשות. באותו היום הפך החסיד ל"רבי" ולמי שאחראי למצבם הרוחני של אחרים.
המונח "העם שבשדות" מופיע בתלמוד (ראש השנה, דף לה עמוד א), כתיאור של מי שאינם באים לבית הכנסת מאחר שהם טרודים בעבודת השדה. העלאת תפילות העם שבשדות אל השמים משמעה, אם כך, חיבור אל פשוטי העם, אל הנמצאים "בשטח". החסיד מבין, בדיעבד, כי הוא הוצב דווקא שם כדי להתחבר אל האנשים הפשוטים ולסייע להם.
