התיש הקדוש
איך קיצצו את קרניו של ר' מנחם מנדל מקוצק ולמה הוא כבר לא יכול לגעת בשמיים. סיפור על מנהיגות צדיקים וחסידים.
בין המעטים שהורשו להיכנס אל רבי מנדל בשנות התבודדותו היה רבי יצחק מווּרקִי.
לאחר זמן רב שלא היה אצל הרבי, בא שוב לקוֹצק, דפק על דלת חדרו של רבי מנדל, נכנס פנימה ובירך אותו: "שלום עליכם, רבי!"
"למה אתה קורא לי רבי?" נהם כנגדו הקוֹצקֶר. "הרי אינני רבי. האינך מכיר אותי עוד? הרי אני הנני התיש! התיש הקדוש אני. האינך זוכר עוד את סיפורו של התיש הקדוש?
יהודי זקן אחד אבדה לו בדרך לבית המדרש קופסת הטבק העשויה מקרן תיש. האיש יילל: לא די לנו בגלות החשוכה, הנה אבדה לי גם אבדה זו! אוי ואבוי לי על אָבדן קופסת הטבק העשויה מקרן תיש!
והנה פגש הזקן את התיש הקדוש. התיש הקדוש היה נודד על פני האדמה וראשי קרניו השחורות נשקו את הכוכבים. כששמע את יללתו של היהודי הזקן, הרכין עצמו אליו ואמר: חתוך מקרני כמה שנחוץ לך לקופסה.
חתך הזקן כדברו ועשה לו קופסה ומילא אותה טבק. אחר כך הלך אל בית המדרש והציע לכל האנשים סביבו קמצוץ טבק.
האנשים הריחו והריחו, וכל מי שהריח קרא: מה נהדר הטבק! זה בא לו מן הקופסה! מה נהדרת הקופסה! מניין היא?
סיפר להם הזקן על התיש הקדוש נדיב הלב. מיד יצאו איש אחרי אחיו אל הרחוב וביקשו את התיש הקדוש. התיש שנדד על פני האדמה, וראשי קרניו השחורות נשקו את הכוכבים. זה אחר זה ניגשו אליו האנשים וביקשו רשות לחתוך משהו. פעם אחר פעם הרכין עצמו התיש לפני המבקש. קופסה אחר קופסה נעשתה ונמלאה טבק. תהילת הקופסאות התפשטה למרחקים. על כל פסיעה ניגש מבקש אל התיש הקדוש. נטול קרניים ממשיך לנדוד לו התיש הקדוש על פני האדמה.
רבי מנדל מקוצק, שהסתגר מפני חסידיו שנים רבות, מסביר בסיפור מריר זה את סיבת הסתגרותו. זהו סיפור גרוטסקי על נמיכות רוחם של החסידים. החסיד הזקן אינו זקוק לתיש הקדוש והנפלא אלא לקופסת הטבק ולהנאותיו הקטנות. רצונו של הרבי לסייע לחסידים מסתיים בתחושת ניצול ומחזק בו את ההבנה כי נותר לבדו.
המציאות האנושית מתוארת בסיפור כמציאות של ניכור, קטנוניות וניצול.
הרבי יושב לבדו בחדרו עייף ומיואש. את כל מה שהיה לו לתת לקחו ממנו לשם דברים שוליים, ולא נותרו בו עוד לא אמונה בדרך ולא מעוף. התקוות הגדולות התבדו. כשבא אליו אחד מקרוביו ומזכיר לו שהוא רבי, האמת המרה זועקת את זעקתה: קיצצו את קרניו שנגעו בכוכבים, והוא נשאר על האדמה נטול יכולת לגעת בשמים. ההסתגרות בחדר היא אולי אות לקרן האור שכבה, והסיפור על התיש מרמז על יחסו אל החסידים המאכזבים, שהקודש הוחלף אצלם בחול.
בנימין שבילי
בנימין שבילי הוא משורר וסופר.
רבנים גדולים אינם מחוסנים מפני האכזבה מחסידיהם. אילו קוצצו "קרניו" של הרבי לטובת התקרבות חסידיו לאל, אולי הרגשתו לא הייתה קשה כל כך, אלא שמקרניו המופלאות עשו חסידיו דברים של מה בכך
רבי מנחם מנדל מקוצק הוא אחד הצדיקים הטרגיים שידעה החסידות. עשרים שנה ישב סגור בחדרו בלי לראות את חסידיו. בתחילת דרכו כמנהיג חצר חסידית קיווה הרבי מקוצק להרקיע לשחקים בלימוד עם חסידיו, אך כגודל הציפייה גודל האכזבה שנחל. במצב זה, כשהרבי מקוצק שרוי בבדידות שגזר על עצמו וכשהוא יושב לו ספון בחדרו, נכנס לבקרו, לאחר זמן רב שלא התראו, ידידו רבי יצחק מוורקי, שהיה מהמעטים שהורשו להיכנס אליו, והיה גם חברו בתקופה שהיו שניהם תלמידיו של רבי שמחה בונם מפּשיסחָה. רבי יצחק נכנס לחדר ומברך את חברו המתבודד בברכת "שלום רבי!" אך להפתעתו התגובה שהוא זוכה לה מבהילה ושוברת לב. הצדיק הגדול והנערץ, החכם והמבריק, מסרב להיקרא רבי. הוא צועק על רבי יצחק ושואל: האם שכחת מי אני? אולי גם מתריס כנגדו על שלא בא לראותו זמן רב ודואג להזכיר לרבי יצחק שהוא איננו רבי אלא התיש הקדוש.
מי יודע כמה זמן חלף מאז נפגשו השניים באחרונה, ועכשיו מה חושב רבי יצחק על מצבו של חברו? האם הוא חושש שנטרפה דעתו מרוב בדידות? זה לא בלתי אפשרי. בסיפור המקורי המופיע ב"האור הגנוז" של בובר כתוב שהרבי מקוצק נהם על רבי יצחק. מדוע החליט בובר לבחור מילה כה קשה? הרבי מקוצק לא צועק אלא מוציא מתוכו נהמה, שהיא קול חייתי. אבל איזה קול חייתי הוא הנהמה? זו איננה שאגה המבטאת עוצמה ושלטון אלא זעקה של חיה במצוקה. כה קרובה בצלילה לנחמה וכה רחוקה ממנה במשמעות. אם כן, מה קרה לרבי מקוצק? כדרכו של צדיק חסידי, הוא בוחר לגלות את מצבו באמצעות סיפור קורע לב ומציג את עצמו כתיש הקדוש. מצד אחד הרבי הוא תיש, בוודאי לא מחמאה גדולה, מצד שני הוא קדוש. עליבות ורוממות… מדוע? על תגובתו של רבי יצחק לא נאמר דבר. הוא עומד, או אולי יושב, מול קוץ יבש ודוקרני שמספר את סיפור חייו העצוב.
ללא וידוי חושפני וללא השתפכות הלב, הרבי מקוצק מחליט לקרב את רבי יצחק לסיפור חייו בדרך מרוחקת. הוא לא מגלה כמה הוא אבוד ואומלל אלא מתאר זאת על ידי אותו תיש קדוש, שקרניו נשקו לכוכבים בשמים אך קוצצו בידי בני האדם שניצלו את רחמנותו הרבה. אילו קוצצו קרניים אלו לשם התקרבות לאלוהים, לא היה מצבו של התיש טרגי כל כך, אלא שהדבר טרגי ומכאיב במיוחד מכיוון שמקרניו המופלאות עשו להם בני האדם קופסאות להרחת טבק.
רגישותו והתמסרותו של הצדיק ניצבת מול דמות הזקן שאיבד את קופסת הטבק שלו, את תפארת קיומו החיצוני, שעליה הוא מיילל כמו על הגלות. הקופסה חוברת לגלות (גלות השכינה וחורבן הבית). מי ינחם את הזקן על עולמו שחרב? מי יציל אותו מגודל שברון הלב, ומה יגמול הזקן למי שיצילו?
הזקן ילך לבית המדרש ויפרסם את המעשה הגדול. הוא יציג את קופסת הטבק, יפתח אותה ויגיש לחבריו טבק להרחה. הופעתו הפלאית של התיש הקדוש שקרניו נושקים לכוכבים לא תגרום לו להשתאות וסערה פנימית, רק הגוף והעיניים של הבשר הם שייהנו. מחכמתו, אמונתו ומסירות הנפש של הרבי לא יילקח דבר מלבד הטקסים החיצוניים והרהב החברתי, שכולם ירצו להיות שייכים לו, ללא כל ייחוד.
כך נותר התיש ללא קרניו, והרבי ללא אמונה בחסידיו. התיש רב החסד ימשיך בנדודיו כשהוא קצוץ קרניים, איש כבר לא ירוץ אחריו, הרבי יפסיק לחפש את האדם, והזקן יציג את קופסת הטבק בגאווה. אחר כך ייזכר שיש גם לקונן על הגלות. בית המדרש אינו רחוק מחדרו של הרבי הפרוש, אבק הכוכבים שלו הפך לטבק שמור בתוך קופסה. כשמוציאים את ספר התורה מהארון נזכרים לפתוח גם את קופסת הטבק להרחה.
הרבי מקוצק הוא דוגמה עצובה לצדיק חסידי שרצה להקדיש את חייו לחסידיו ולקרבם לאלוהים, להביא אותם עד למקום שבו כמו המלאכים יהיו גם הם נושקים לכוכבים. זה לא הצליח, החסידים נותרו בני אדם. רבי מנחם מנדל נוצח, אין צריכים אותו באמת, הוא לא יכול להיות רבי של קופסות טבק. לתיש אין קרניים, ואור פניו של הרבי לא קרן. כמו התיש הקדוש הוא נודד לבדו בעולם, בעולמות חדרו הקטן והאפל. מדי פעם בפעם נכנס חבר שיכול להבין לנפשו, הרבי מספר לו וידוי או ממשיל לו משל על מי שכבר אינו רבי אלא צדיק בודד שעדיין לא נרדם אף שהוא שרוי בעולם של שינה.
