הסיפור

מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לעיר הגדולה רומא.
אמרו לו: ילד יהודי אחד נמצא בבית הבושת אשר בבית הסוהר.
הלך לשם וראה ילד אחד יפה עיניים וטוב מראה ותלתליו סדורים עומד בבית הבושת.
עמד על פתח בית הבושת לבדוק את הילד, ואמר עליו את הפסוק: 'מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים' (ישעיהו מב, כד).
ענה הילד ואמר את המשכו של הפסוק: 'הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ'.
כששמע זאת רבי יהושע אמר עליו את הפסוק: 'בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי־חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר' (איכה ד, ב), וזלגו עיניו דמעות. והוסיף ואמר: עדים יהיו השמיים והארץ כי בטוח אני שילד זה עתיד להיות ממנהיגי החכמים בישראל.
מסופר כי רבי יהושע לא זז מבית הכלא עד שפדה את הילד בממון רב, ולא עברו ימים רבים עד שהפך הילד לאחד המנהיגים הבולטים של עולם החכמים, הלא הוא רבי ישמעאל בן אלישע.

 

---

על הסיפור

סיפור זה עוסק במציאות הנוראה של רבים מבני העם היהודי לאחר חורבן הבית. בתוך המרד הגדול ולאחריו נלקחו רבבות יהודים בשבי הרומי ונמכרו ברחבי האימפריה, כפי שמעיד יוסף בן מתתיהו. כמקובל אצל הרומאים, חלק גדול מן השבויים, בייחוד אלו הצעירים, נלקחו לעבדות מינית בבית בושת, שנוסח המקור של הסיפור מכנה אותו 'קלון'.
בעקבות שמועה שגונבה לאוזניו מגיע רבי יהושע לבדוק האם אחד מן הילדים העומדים ב'קלון' הוא אכן אחד מבני העם היהודי. אך הבדיקה שעורך רבי יהושע אינה מסתכמת במטרתה התכליתית.
על סף בית הבושת מתפתח שיח רב עוצמה בין רבי יהושע והילד לגבי המציאות האיומה שבה הם נפגשים. כאשר רואה רבי יהושע את יופיו של הילד – המתואר בסיפור במילים הרומזות לתיאורו יופיו של דוד המלך במקרא (שמואל א, טז, יב), הוא קורא עליו בלב נשבר את מילותיו של ישעיהו הנביא, ובאמצעותן שואל כיצד תיתכן מציאות כזו שבה ילדים זכים ויפים שלא חטאו מוצאים את עצמם שבויים לכל חייהם בלב הזוהמה של בית בושת רומאי.
תשובתו של הילד מפתיעה: במקום לבכות יחד עם רבי יהושע על מר גורלו, הוא ממשיך ומצטט את הפסוק מספר ישעיהו, ותולה את מצבו בפשעיהם של עמו טרם החורבן. כך, מילויה של המטרה המעשית של הבדיקה – זיהויו של הנער כנער יהודי, מתלכדת עם האופן העמוק שבו הילד תופס את מצבו: כבן לעם היהודי הוא רואה את עצמו כמי שהסיפור הפרטי שלו אינה אלא אפיזודה בתוך הסיפור הכללי של עמו, סיפור של אחריות ואשמה המתחיל כבר דורות רבים לפניו.
אך דבריו של הילד רק מגבירים את כאבו של רבי יהושע. הוא רואה כי יופיו של הילד משתקף גם בתפיסתו התמימה את המציאות, ללא פקפוק בצדקתו של האל. מעיניו של רבי יהושע זולגות דמעות, והוא קורא עליו פסוק נוסף מספר איכה, המבכה את ביזיונם של ילדי ירושלים לאחר חורבן הבית הראשון.
סיפור זה מעמת אפוא בין שתי נקודות מבט על גורלם של ילדי ישראל: רבי יהושע, הזקן ובעל הניסיון, עומד מול גורל זה ומשתומם. הוא אינו מנסה להצדיק אותו או להסבירו, אלא נותן ביטוי לכאב ולחוסר ההיגיון והצדק שבמצב זה. באופן מפתיע, דווקא תמימותו וזכותו של הילד מאפשרות לו שלא לאבד את האמון בצדק האלוהי, ולהמשיך להתבונן במציאות דרך המשקפיים התמימים ומלאי האמון של הספרים שלמד בילדותו. המספר עצמו אינו מכריע בין שתי נקודות מבט זו, אלא מציב אותן זו לצד זו כתמונות משלימות המתלכדות בתוך עולמם של החכמים – אליו מצטרף הילד בסופו של הסיפור.