הסיפור

פעם אחת אמר המלך לחברו האהוב, המשנה למלך: "כיוון שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שכל התבואה הגדלה בשנה זו, מי שיאכל ממנה יהיה משוגע. אם כן, תן לנו עצה מה לעשות."
אמר המשנה למלך כי ראוי שיכינו בשבילם תבואה בנפרד, כדי שלא יצטרכו לאכול מן התבואה החדשה.
ענה לו המלך: "אם נעשה כעצתך, ורק אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל השאר יהיו משוגעים, הרי שיקרה ההפך – שאנחנו נהיה המשוגעים.
על כן, נצטרך גם אנחנו לאכול מן התבואה. אבל כך נעשה – נסמן סימן על מצחנו, שנדע שאנחנו משוגעים. ואם אני אסתכל על מצחך, ואם אתה תסתכל על מצחי – נדע מן הסימן שאנחנו משוגעים."

---

על הסיפור

במשל זה מתאר ר' נחמן את החברה האנושית כמי שאכלה את "תבואת השיגעון". זהו תיאור ציני של מציאות של אי-שפיות וחוסר היגיון שהיא מנת חלקה של החברה האנושית. המשנה למלך מבטא בסיפור את הרצון להתנתק מן החברה, כדי שלא לאבד את השפיות, ההיגיון והסדר הנכון. המלך – בדרך כלל מסמלת דמות זו את אלוהים – אינו רוצה בניתוק הזה, אלא מאמין בכך שלא נכון להיות שונה ומנותק מן החברה הכללית. על פי הצעתו, על האדם לבחור באופן מודע להשתלב בקיום החברתי למרות האבסורד וחוסר ההיגיון שבו.
הפתרון שהמלך מציע הוא סימן על המצח. סימן זה מזכיר לאדם שהוא משוגע, ובכך מסייע לו לא לשקוע בשיגעון באופן מלא. הסימן על המצח יכול להיות משל לעיסוק בתורה, במצוות ובתפילה, שאמורות לסייע לאדם להיתלש מדי פעם מן המציאות הארצית של "עולם השקר". באופן דומה, הסימן על המצח יכול לסמל דברים נוספים, כגון הקשר עם הזולת, האהבה שבין בני אדם ועוד.
הסימן על המצח מזכיר גם את הנחת התפילין שנעשית על המצח. בלשון התורה, התפילין מכונים "אות" או "זיכרון". נוסף לכך, הופעתו של הסימן דווקא על הפנים מעידה על חשיבות המפגש שבין בני אדם והמבט המתרחש בפגישה פנים אל פנים כמפתח לחזרה אל השפיות וההיגיון.
מעניין לציין כי בגרסה מאוחרת של הסיפור הזה מן המאה העשרים (בספר שיח שרפי קודש – ברסלב) מסתיים הסיפור במסר ההפוך – אסור לאכול מן התבואה, ויש להיזהר שלא להשתגע.

בזווית אישית

כולם משוגעים. כל הזמן. מצייתים לשיגעון באדיקות, ומשחקים על פי כלליו באופנה, באהבה, בפייסבוק. ומה עושים עם השיגעון הזה, עם הכללים המופקעים של החיים? אפשר לציית להם בעיוורון, אפשר להתנגד להם – אבל הכי טוב, אומר רבי נחמן, להכיר בשיגעון ולהצטרף אליו מתוך שמחה גדולה.
לפני שנה בערך הלכתי עם שירה רעייתי לזארה בדיזינגוף סנטר כדי לקנות מכנס סקיני שחור. כבר בחדר המדידה המלחיץ הבנתי את גודל הטעות. המכנס חנט אותי, את שוקי, את יירכי, ואת חלצי, התהדק על בשרי בצפיפות, ולא שיחרר. תחושת מחנק אדירה, כמעט מסרסת, חילחלה לפלג גופי התחתון. התחלתי להזיע במפשעה. חשבתי. אין סיכוי שאני אלבש דבר כזה, בחיים.
שירה קראה לי לצאת החוצה. היססתי. פחדתי שהבד המתוח יקרע אם אזוז. יצאתי אליה, נבוך, בהליכת ברווז משונה. שירה הסתכלה עלי ואמרה, זה מושלם. אנחנו לוקחים את זה. אמרתי לה, שירה, אין סיכוי. שירה אמרה, זה מהמם ואנחנו לוקחים את זה. מוכרת מחוצפת שעברה במקום נדחפה לשיחתנו ואמרה בקול סמכותי, זה הורס, המכנס הזה הורס. הוא יושב עליך בול.
המוכרת בקופה הגישה לי את השקית הכהה, ואמרה בקול קפוא ובחיוך ענייני, תתחדש. חייכתי אליה בחזרה, במבוכה, ויצאתי מהחנות, מובס ומבולבל ושמח. את הדרך הביתה עשיתי בדממה. הרחובות המכוערים של תל אביב היו מלאים בצעירים וצעירות עם מכנסי סקיני. כולם לבשו סקיני. כולם. אמרתי לשירה, זה לא יכול להיות שאנשים אשכרה הולכים עם הדבר הזה. זה לא יכול להיות. שירה, שהיתה גם היא עם סקיני בהיר משלה, חייכה אלי ואמרה, אתה סתם נודניק. זה הכי נוח.
חודשים רבים חלפו מאז הרכישה ההיא בזארה, והארון שלי גדוש במכנסי סקיני נוספים. אחד אפור. אחד חגיגי, לשבתות. ועוד שני ג'ינסים ליומיום. הסקינים כולם עדיין חונטים אותי, מבשלים אותי, ומעוררים בי שפשפות. המגע שלהם על בשרי הוא עודנו התעללות מתמשכת. ובכל זאת אני לובש אותם. אותם ורק אותם. את המכנסיים הישנים שלי העפתי מזמן. אני לובש את הסקיני שלי כי זה מה שהולך היום. זה מה שיפה. אני לובש אותם כי כולם לובשים סקיני. וחשוב לי להיות חלק מכולם.

הסיפור הזה, על התבואה המשוגעת, ליווה אותי לאורך כל שירותי הצבאי. כבר בטירונות הדפסתי אותו על דף קטנטן, והצמדתי אותו לדיסקית שלי. הוא הזכיר לי שכולם סביבי משוגעים. ושגם אני משוגע. נזכרתי בסיפור הזה כשאספתי בדלי סיגריות לתוך בקבוקי קולה בארבע לפנות בוקר. נזכרתי בו כשמרחתי על עצמי בוץ בשבוע שדאות. נזכרתי בו כשהצמדתי אזיקונים לידיים של גבר ערבי זר שעצרתי במחסום. הוא עזר לי לבלוע את הטירוף. לזכור שהשיגעון הזה ממשי, קיצוני, ושאני בוחר בו. כי חשוב לי להיות כמו כולם.
רק כשהשתחררתי הבנתי שגם בחיים האמיתיים, שמחוץ לצבא, כולם, כולל כולם, משוגעים. כולם משוגעים, כל הזמן. מצמידים פיות כדי להביע אהבה. שואפים טבק כדי להפיג מבוכה. מפזרים לייקים כדי לפזר תשומת לב. מורידים שיערות כדי להרגיש יותר נקיים. והולכים עם סקיני, כי זה מה שלובשים בפרסומות. כולם משוגעים. כולם כפופים לשיגעון. מצייתים לו באדיקות. משחקים על פי כלליו. השיגעון הזה הוא ההוויה. הוא ההקשר שבו אנחנו מתנהלים.
ומה עושים עם השיגעון הזה. עם הכללים המופקעים של החיים. איך מגיבים אליהם. אפשר לציית להם בעיוורון, ולאבד את הדעת. אפשר להתנגד להם בנחרצות, ולהישאר לבד. אבל הכי טוב, כך אומר רבי נחמן, הכי טוב להכיר בשיגעון הזה, ולהצטרף אליו, מתוך בלבול גדול, ושמחה גדולה. ללבוש את הסקיני. לסבול מכל רגע. ולדעת שהמכנס הזה הורס. שהוא יושב עלי בול.