השופט שהפך לנאשם
טעותו הנוראה של יהודה בן טבאי, והאופן שבו בחר לכפר עליה, עשויות ללמד אותנו כיצד מתמודדים עם שיכרון הכוח של בעל השררה
לימדו רבותינו:
פעם אחת הכריז רבי יהודה בן טבאי:
נשבע אני ביקר לי מִכָּל, כי בהיותי שופט חרצתי את דינו של עד שקר למיתה – זאת על אף שלא גרם בעדותו למותו של האדם עליו העיד. עשיתי זאת, המשיך יהודה ואמר, כהתרסה בפני אנשי כת הצדוקים, שתפיסתם היא כי עדי שקר נהרגים רק אם גרמו להריגתו של הנידון.
אמר לו שמעון בן שטח חברו:
נשבע אני ביקר לי מִכָּל כי שפכת את דמו של אדם חף מפשע; זאת משום שמקובל בידינו כי עדי שקר אינם נענשים עד שיתגלו שני העדים כשקרנים, ואילו במקרה שלך רק עד אחד התגלה כשקרן.
מייד קיבל יהודה על עצמו שמעתה והלאה לא יפסוק עוד הלכה אלא כאשר שמעון בן שטח נמצא בקרבתו ויכול לבקר את החלטותיו.
מאותו היום, החל יהודה להשתטח על קברו של אותו אדם שהרג ולהתחנן לסליחתו.
אנשי העיר, ששמעו את קול בכיו, היו בטוחים כי זהו קולו של ההרוג עצמו הבוכה על מר גורלו.
אמר להם יהודה: אין זה קולו של ההרוג – כי אם קולי שלי. ולראיה – בקרוב אמות, ותראו כי קולות הבכי ייפסקו.
הסיפור נפתח בהכרזתו של יהודה בן טבאי אודות ניצחונו המשפטי המוחץ על כת הצדוקים – שנואי נפשם של החכמים: בפסק דין לעומתי הוא חרץ למוות את דינו של עד שקר למרות שלא הצליח לפגוע באדם עליו העיד.
אולם, רגע אחד לאחר מכן מוציא שמעון בן שטח באחת את האוויר מחשיבותו העצמית של יהודה, ומבהיר לו כי למעשה גרם למותו של אדם חף מפשע.
כפי שאפשר לשמוע בדבריו של שמעון, טעותו הנוראה של יהודה נגרמה לא רק משום שהיה חסר ידע משפטי קריטי, אלא מעצם שבועתו השחצנית – עליה חוזר שמעון באירוניה מרה ונוקבת. שבועה זו נגועה כל כולה בשיכרון כוח, כאשר יהודה משתמש בסמכות האדירה שהוקנתה לו כשופט לצרכיו הפוליטיים והאידיאולוגיים, ושוכח עד כמה בעייתי ומסוכן הכוח שניתן בידיו להכריע לחיים ולמוות.
מהו הפתרון שמציע הסיפור לגאווה האנושית? כיצד יכול בעל הכוח להציל את עצמו משיכרון הכוח הבלתי נמנע הבא בעקבותיו?
את התשובה הפשוטה מציג יהודה בן טבאי עצמו: הוא מבין כי כישלונו נבע מן העובדה שאת המשפט הוא ניהל לבדו, ומחליט כי מעתה ואילך ישפוט רק יחד עם שמעון בו שטח. אנו מבינים כי במקום שבו האדם פועל לבדו בלי להתייעץ עם אחרים, שם צומחת הגאווה. רק מי שמסוגל לראות את מוגבלותו ואת קוצר דעתו – ולשתף אחרים בכוח שניתן לו, רק הוא ראוי לאחוז בכוח.
אך השיעור שלמד יהודה בן טבאי אינו מסתכם בכך: הוא מבין כי התשובה לחטא הגאווה חייבת לעבור דרך השִפלות הגמורה: הוא הולך אל קברו של עד השקר ומתחנן לסליחתו. אנשי העיר סבורים כי קולו של יהודה בן טבאי הוא קולו של המת הזועק על העוול שנעשה לו, אך למעשה, בן טבאי הוא שצועק על העוול. בהזדהות מוחלטת זו עם כאבו של המת, יכול אולי יהודה להגיע בסופו של הסיפור אל מותו שלו בהשלמה.
