הסיפור

בנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע נפלו בשבי ונרכשו כעבדים בידי שני אדונים.
פעם אחת נפגשו שני האדונים.
אמר האחד: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם.
ענה לו השני: ולי יש שפחה שאין בכל העולם כיופיה.
אמרו: נשיא אותם זה לזה ונתחלק בילדים.
הכניסום לחדר.
ישב הוא בפינת החדר, והיא בפינה השנייה.
אמר העבד לעצמו: אני כוהן ממשפחת כוהנים גדולים, איך אשא שפחה לאישה?
אמרה השפחה לעצמה: אני כוהנת בת למשפחת כוהנים גדולים, איך אנשא לעבד?
בכו שניהם כל הלילה.
לאחר שעלה השחר הכירו זה את זה
ונפלו זה על צווארו של זה ובכו עד שיצאה נשמתם.
ועליהם קונן ירמיהו הנביא את קינת החורבן במגילת איכה: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מַּיִם" (איכה, א, ט"ז)

---

על הסיפור

הסיפור מציג נער ונערה ממשפחות כהונה בדור חורבן הבית שנשבו לעבדות, במצב שממחיש עבורם את הירידה ממעמדם ומעמיד אותם בניסיון. הסיפור מדגים את ניצחון ההכרה המעמדית הפנימית של השניים שמצליחים להישאר נאמנים למעמד שבו הם רואים את עצמם.
משפחות כהונה נהגו להקפיד על ייחוסן ולא נישאו לכל אחד, ואילו כאן הם מונחים בידי אדוניהם בחדר אחד – להם לא אומרים דבר – מתוך ציפייה שהטבע יעשה את שלו והנער והנערה יתחברו.
אפשר לדמיין את השובים הממתינים מחוץ לחדר כמו לצד זירה ומחכים למימוש הזיווג, אך השניים יושבים מרוחקים זה מזה ובוכים. בסוף הסיפור אכן מתרחש חיבור בין השניים, אך אין זה חיבור של עבד ושפחה המזווגים במצוות אדוניהם אלא חיבור של אחים השותפים זה לזה בצער על חורבנם.
החיבוק בין האחים עם התבהרות הבוקר מחזיר להם משהו מן ההכרה המשפחתית והמעמדית שלהם, והם זכו בכך בשל עמידתם על שלהם מול הציפייה של אדוניהם שהם ימסרו את עצמם בידי הזיווג שהוקצה להם כעבדים. מתוך ההכרה הזאת מתים השניים מצער, מוות שמאפיין את קדושת עמידתם בניסיון.