הרופא ואלוהים
רבי ישמעאל ורבי עקיבא מוכיחים כי נתינת תרופה לחולה הכרחית ורצויה בפני אלוהים, כפי שעבודת החקלאות הכרחית להצמחת פרי
מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכים בחוצות ירושלים, והיה עימהם אדם אחד.
פגשו אדם חולה, ואמר להם: רבותיי, אִמרו לי במה אתרפא?
אמרו לו רבי ישמעאל ורבי עקיבא: עשה כך וכך עד שתתרפא.
אמר להם האדם שהיה עימם: מי גרם לאדם הזה שיהיה חולה?
אמרו לו החכמים: הקדוש ברוך הוא.
אמר להם האיש: אתם הכנסתם את עצמכם בעניין שאינו שלכם. הקדוש ברוך הוא עשה אותו חולה, ואתם מרפאים. האם אינכם עוברים על רצונו של אלוהים?
אמרו לו החכמים: מה מלאכתך?
אמר להם: עובד אדמה אני, הנה המגל בידי.
אמרו לו: מי ברא את הכרם?
אמר להם: הקדוש ברוך הוא.
אמרו לו: ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך! הקדוש ברוך הוא ברא את הכרם – ואתה קוצץ
פירותיו ממנו.
אמר להם: אין אתם רואים המגל בידי? אילולא אני יוצא וחורש ומכסח ומזבל ומנכש, לא תצמיח האדמה מאומה.
אמרו לו: שוטה, ממלאכתך לא הבנת את מה שכתוב: "אנוש כחציר ימיו" (תהילים קג, טו). כמו שצריך לנכש ולזבל ולחרוש את העץ כדי שיצמח, ואם צָמַח ולא שתה מים ולא נזבל – אינו חי, כך גם הגוף: הזבל הוא סם ומיני רפואה ואיש אדמה הוא הרופא.
קודת המוצא של שלושת המטיילים בירושלים זהה, ולפיה מקור החולי הוא אלוהים. אך בעוד האלמוני תוהה כיצד אפשר לפעול כנגד דעת אלוהים ולהציע רפואה, רבי ישמעאל ורבי עקיבא טוענים ההיפך – זו הציפייה האלוהית מהאדם. בדיוק כפי שהוא מצפה מאיתנו לעבוד את האדמה כדי להצמיח אוכל.
תפיסה זו מתאימה לפעולות שונות של האדם כלפי היקום והבריאה, כי לפי רבי עקיבא האדם רק משפר במעשיו את מעשי אלוהים, למשל כשהוא מכין מאפים משיבולי חיטה ובגדים מצמח הפשתן (מדרש תנחומא [בובר] תזריע ז)
