הסיפור

סיפר רבי חיים מאיר יחיאל ממוגיילניצה:
כשהייתי בן שש ושבע הייתי ישן במיטתו של סבי, המגיד מקוז'ניץ. פעם אחת באמצע הלילה הרגשתי שקם המגיד מן המיטה. ראיתי, והנה בא אדם אל החדר, והלך סבי עם האיש על פני החדר הלוך ושוב. תמהתי מאוד, כי ראיתי שהאיש דיבר עם סבי שלא בדרך כבוד כמי שפונה אל גדול ממנו, אלא בפנייה ישירה. בלבי חשבתי: זהו אליהו הנביא.
אחר כך, כשהלך האיש משם, אמרתי: "זֶיידישי, סבאלה, ודאי היה זה אליהו הנביא!"
השיב סבי: "טעות בידך. היה זה מורי, הרבי ר' בֶּער ממֶזריטש." אחר כך אמר: "עליך לדעת – גילוי צדיקים גדול כמו גילוי אליהו."

---

על הסיפור

בסיפורים רבים מאוד במסורת היהודית זוכים צדיקים ואנשי מעלה לגילוי אליהו, הנביא הקדמון. בסיפור זה מי שמתגלה אינו אליהו הנביא, אלא רבי בער (דוב) ממזריטש, שהיה רבו של המגיד מקוז'ניץ בצעירותו. עבור המגיד, התגלות זו אינה פחותה בחשיבותה מ"גילוי אליהו".
נראה כי כוונת הדברים היא שהמורה הקרוב – זה שניתן היה להכירו באופן אישי בחייו – אינו חשוב פחות מדמות קסומה ופלאית מן העבר. ובהכללה – "גילוי", שמשמעותו אולי קשר רוחני משמעותי עם מורה קרוב חשוב לא פחות מהתגלות מיסטית נשגבת.
משמעות נוספת הנמצאת בסיפור – כשם שאת אליהו קשה "לגלות", כך גם את המורה והצדיק החי קשה לגלות. יש לחפש אחריו ולשאוף לגלות את סודו.
ביידיש, כמו בשפות אירופיות אחרות, יש הבדל בין פנייה מכובדת או רשמית, הנאמרת בלשון רבים, לבין פנייה לאדם קרוב או לאדם שמעמדו נמוך יותר, הנעשית בגוף שני – "אתה". בסיפור זה פונה ר' בער אל תלמידו לשעבר בשפה שבה מדבר מורה אל תלמידו. הנכד מופתע לשמוע אדם פונה אל סבו המבוגר והנודע בשפה כזו. ייתכן ובכך מצביע הסיפור על מסר נוסף – "התגלות הצדיק" משמעה עמידה נצחית, גם בגיל מבוגר, מול דמותו של המורה. כל אדם, בכל גיל ומעמד צריך להרגיש תלמיד צעיר, ודמותו של המורה שעיצב את דרכו צריכה ללכת לפניו.