הסיפור

ברחובות ירושלים פשטה שמועה מטלטלת: "הרב צוף דב"ש פתח אטליז בשר."
אנשים רבים תמהו על מעשיו. "מה לרב גדול בתורה ולחנות בשר?!", "וכי הרב הפך לאיש עסקים?!"
זמן קצר חלף ושמועה חדשה נפוצה ברחובות העיר העתיקה שבירושלים: "הרב צוף דב"ש מוכר בחנותו בשר מנוקר (כלומר, החלק האחורי של הבהמה הדורש עבודת מומחה להפרדת הבשר המותר מן החֵלֶב האסור באכילה)."
קולות התמיהה הלכו וגברו: "והרי הדבר נאסר בירושלים?!", "והרי אין מוכרים בשר מנוקר בעיר הקדוש מפני החשש שלא ינקרו את הבשר כראוי?!"
לא עבר זמן רב ושמועה חדשה נפוצה ופתרה את כל התהיות: "הרב צוף דב"ש הכריז שבחנותו ימכרו בשר רק לעניים שאין ביכולתם לקנות את הבשר היקר הנמכר בחנויות הבשר שבעיר."

---

על הסיפור

בסיפורי התלמוד פעמים רבות הקצב הוא ניגודו של הרב, שכן בעוד הראשון עוסק בבשר השני עוסק ברוח, אולם בסיפורנו הרב הופך לקצב.
בירושלים, במאה ה-19, היה מחירו של הבשר יקר מאוד מכמה סיבות.
ראשית, לעיתים קרה שלאחר שהבהמה נשחטה היא נפסלה ונאסרה לאכילה.
שנית, רבני ירושלים שחששו מאוד מאכילת בשר שאינו כשר החמירו שלא להשתמש בחלק האחורי של הבהמה וזאת בגלל הצורך לנקרו (לנקותו) מן החֵלֶב האסור באכילה.
שלישית, הקהילה גבתה מס מיוחד על הבשר לטובת העניים. התוצאה הייתה מיעוט בשר כשר שהפך למצרך יקר מאוד עד שעניים כמעט שלא יכלו לאכול אותו.
הרב דוד בן שמעון (צוף דב"ש או הרדב"ש) ראה עצמו כמי שתפקידו לסייע לחלשים. זו הסיבה שהקים את ועד המערבים (יוצאי המגרב – צפון אפריקה) שמצבם הכלכלי היה קשה, וזו גם הסיבה שבגללה החליט לפתוח אטליז לטובת עניי העיר.
לאורך כל ימיו בירושלים פעל הרב צוף דב"ש בשני מישורים בו בזמן: מצד אחד, בשדה הלימודי-תורני שבו שימש דיין, פרסם פסקי הלכה וספרים ואף דרש ברבים, ומצד אחר, הקפיד על פעילות ציבורית ענפה שבה ביקש לתקן את הצריך תיקון בירושלים. כך השכיל הרב דוד בן שמעון לשלב תורה ועשייה.
הנכונות לשבור את הטאבו שקבעו חכמים מלמדת על ביטחון עצמי בתחום סבוך מאוד של ניקור הבשר, ובעיקר על ההבנה שההחמרה בדיני הכשרות מביאה להרעה במצבם של עניי ירושלים, ועל כן יש לבטלה.