הסיפור

קהילת יהודי מקנס שבמרוקו היתה קהילה שהייתה ברובה המכריע דתיה ושומרת מסורת. כמעט כולם , למעט יהודי אחד שנהג לחלל שבת בציבור באופן קבוע.
התנהגות זו הייתה חריגה מאוד בקרב הקהילות של יהודי מרוקו באותם הימים, ולאחר שהזהירו מוסדות הקהילה את האיש לבל יחלל שבת בפרהסיא ( בציבור), החליטו להטיל עליו חרם ואסרו על אנשי העיר לשוחח עימו.
פעם אחת ראו אנשי העיר את הרב יוסף משאש, חבר בית הדין הגדול, משוחח ממושכות עם האיש. התפלאו אנשי העיר על כך שהוא מפר את החרם ומדבר עם האיש שחרג כל כך מהמקובל בקהילה.
אנשי העיר חשבו שאולי הרב החשוב אינו יודע שהאיש מוחרם, כי הרב זה עתה חזר משליחות רבנית של כמה שנים באלג'יר.
ניגשו אליו כדי להזהירו מפני אדם זה ואמרו: "הרב, אדם זה מוחרם מפני שהוא מחלל שבת!"
ענה להם הרב יוסף משאש: "יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?!"

---

על הסיפור

אדם שחילל שבת בציבור במרוקו לפני מאה שנה עשה מעשה חריג ואף מתריס. אף שהרב משאש התנגד בכל מאודו לחילול שבת, הוא רצה שמחלל השבת ישמור על קשר עם הקהילה ורבהּ ולא יורחק מהם. הוא שוחח עם האיש כשהוא מודע למעשיו, ובכך שבר את החרם הקהילתי, וייתכן שבכך אף טען במשתמע כנגד החרם.
הרב משאש רואה עצמו כרבם של כל בני הקהילה – גם של אלה היושבים על הגדר, ואף של אלה שנטשו את העולם הדתי, והוא מבקש לעודדם ולשמור עימם על קשר חם וישיר.
ייתכן שהמפגש שלו עם תופעת החילון באלג'יריה מעורר אותו למחשבה שמדובר בתופעה שרק תלך ותגבר, ולפיכך אופן ההתמודדות צריך להיות מקרב ולא מרחיק.
גישתו המכילה של הרב משאש היא גישה קהילתית-משפחתית שלפיה , גם אם אדם "עזב את השבט , או את הבית" או גם אם האדם איננו מתאים את עצמו לציפיותך. הדרך להקרב אליו היא לא חרם אלא להיפך – שיח וחיבוק.

בזווית אישית

מי הם "מחרימי החרם" ?

הסיפור של הרב משאש שאב אותי מיד לסיפור על רבי זירא והעבריינים שהיו בשכונתו.
"הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא. והוו קפדי רבנן.
כי נח נפשיה דרבי זירא אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו, ועבדו תשובה" (סנהדרין לז ע"א).
תרגום: אותם בריונים שהיו בשכונתו של רבי זירא, שהיה מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה. והיו החכמים מקפידים (=כועסים) על כך. כשנפטר רבי זירא אמרו (=הבריונים): עד עכשיו היה הקטן חרוך השוקיים שהיה מבקש עלינו רחמים, עכשיו מי יבקש עלינו רחמים? הרהרו בליבם ועשו תשובה.
אני קורא את שני הסיפורים, את סיפור הרב משאש וסיפור רבי זירא, והם מצויים בעיניי באותו מרחב חברתי.
מי הם "מחרימי החרם"?
יוזמי החרם הם תמיד אותה קבוצה של חכמים או עסקנים שדואגים לסדר הנכון והתקין של החברה. הם לא יכולים לסבול את החריגה או את החריג ויוצרים בידול וגדר בין ה"פנים" לבין ה"חוץ".
"מחרימי החרם", כמו הרב משאש ורבי זירא, מייצגים את התורה ("פנים") אבל גם את הדיבוק בעבריין ("חוץ"). זו שבירה של הדגם הקלאסי והצבת אלטרנטיבה מאתגרת לכל מי שמייעד עצמו לשאת בתפקידי השליחות הציבורית של עולם התורה.
מי בסוף מכניס אנשים למעגל החיים המחוברים לה' ולתורתו? חכמי החרם או האיש שמערער על החֲרָמות ומייצר תנועה של הרחבת הנפש והעצמת כוחות ההכלה?
אשרי הדור שרבי זירא והרב משאש בתוכו.