הסיפור

אלמנה ענייה אחת פנתה אל רבי יצחק מווּרקִי. סיפרה האישה כי סוחרים שהיו בעסקי מסחר עם בעלה, נשארו חייבים לו שישים רובל, אך אינם רוצים לשלם לה את הכסף, ואין לה ממה להתפרנס.
ביקשה האלמנה מן הרבי שיסייע לה וידאג שכספה ישולם לה.
קרא הרבי לסוחרים ושטח בפניהם את בקשתה.
אמרו הסוחרים: "איך מרחם אתה על אישה מופקרת שכזאת? כבר לפני שלוש שנים נפטר בעלה, והנה לפני חצי שנה ילדה אישה זו ילד!"
ענה להם הרבי: "אם ענייה היא כל כך עד שהוכרחה להפקיר את עצמה, הרי היא זקוקה לרחמים רבים עוד יותר. לכן לכו והחזירו לה את כספה תכף ומיד!"

---

על הסיפור

קל לראות באור שלילי אדם הנמצא בשולי החברה. החכמה היא להבין אותו, לראות את הקושי שבמצבו ולדעת שיש סיבות שהובילו אותו להתנהג באופן מסוים.
רבי יצחק מוורקי ידוע כאדם שעסק רבות בסיוע לאנשים הפשוטים והסובלים. כאדם המכיר מקרוב את סבלותיהם של בני האדם, ידע רבי יצחק לזהות את המצוקות המביאות אדם אל מעשים לא ראויים, וללמד זכות על כל אדם.

בזווית אישית

בניגוד לסוחרים שבחרו בדרך הדיכוי והניצול וראו באישה מופקרת, רבי יצחק מווּרקִי ראה בה אדם שורד שמוכן לעשות כל מה שנדרש בעבור לחם, ולכן הוא אינו שופט אותה לדין אלא לחסד
מה אישה מוכנה לעשות בעבור לחם? דמיינו.
כעת עִצרו ועִברו לשאלה הבאה: מה גבר מוכן לעשות בעבור לחם?
האם התשובה שונה? הרי מה "גבר" יהיה מוכן לעשות? לעבוד קשה מאוד, להקריב את זמנו ומרצו, לתת את כל מה שיש לו. ובדרך כלל יהיו ברקע גם אישה וילד שהוא נדרש לפרנס. כל העול עליו.
ואישה? בדמיוננו גם ה"אישה" תיתן את כל מה שיש לה, ולרוב זה אומר לוותר על גופה ועל כבודה.
מעמדה הכלכלי של האישה נמוך משל הגבר. כמו אז כך גם היום אנחנו עדיין חיים בתרבות פטריארכלית. נשים משתכרות פחות מגברים, והתקדמותן המקצועית נחסמת בתקרת זכוכית. שום חקיקה מודרנית לא הצליחה לטשטש את ההבדלים – לא הביולוגיים ולא הסטראוטיפיים המבניים – בין גברים לנשים. הפער הבסיסי ביניהם לא השתנה משמעותית מאז ימי המקרא.
בקריאת סיפורי המקרא נדמה כי הגברים שולטים. הם המלכים, השופטים, המצביאים, הנביאים, הכוהנים. מעטות הנשים שיש להן תפקידים פורמליים וסמכות. מרבית הנשים הן… "אשתו של". אך בכל זאת, בקריאת סיפורי המקרא נגלה כי הן נוכחות בכל הסיפורים ומהותיות בסצינות מפתח להנעת העלילה. חוה היא המפתה את אדם לאכול מהפרי האסור. שרי היא היוזמת את הקשר בין אברם להגר. רבקה טומנת פח ליצחק. רחל ולאה מסדרות ליעקב "סידור עבודה לילי". או למשל – סיפור מגילת אסתר, ובו אישה שבמו גופה מצילה את העם היהודי. זונה של פַּרְסִים? אולי. אבל בלעדיה אין סיכוי שמרדכי היה ניצל או שהמן היה מתחרט או שהמלך היה מוציא צו המאשר ליהודים להגן על עצמם ולהרוג את אויביהם.
מה אישה מוכנה לעשות עבור לחם? הנה שתי דוגמאות לשני סיפורים שמציגים את השימוש בגוף האישה ככלי פיתוי, כמקור חיים ופרנסה: בראשון, בספר בראשית פרק לח, מסופר כי יהודה חושש שתמר, כלתו, היא אישה קטלנית ומסתיר מפניה את בנו הקטן. מדוע? משום ששני בניו שנישאו לה מתו. תמר נשארת ערירית, ללא בנים, משפחה ואהבה. איזה עתיד כבר מצפה לה? בדידות ועוני. ולכן היא עושה מעשה: מתחפשת לזונה ואורבת ליהודה כדי לשכב אתו ולהתעבר ממנו.
בסיפור השני, במגילת רות, רות ונעמי הרעבות ללחם יוזמות את הנישואין לבועז. כיצד? נעמי שולחת את רות בלילה אל הגורן, כשהיא יפה ומבושמת, על מנת לפתות את בועז לשכב אתה וכך לסגור את "עסקת הגאולה". בזמן רעב אין פנאי לרומנטיקה ואין מקום לערכים.
שני הסיפורים, על תמר ועל רות, מתארים את היווצרות שושלת בית דוד. כן, ממעשה גניבת הזרע וממעשה החיזור בגורן – יצא דוד המלך. עד כדי כך – שיהודה עצמו אמר על תמר: "צדקה ממני", עד כדי כך – שרות מכונה בפי חז"ל "אִמָהּ של מלכות".
לכן אינני רואה בסיפורים האלה נשים נחותות, קטנות, פתייניות או חלילה זונות, אלא נשים מלאות כוח. כוח הישרדות, נחישות, חיות, תבונה. כוח בריאה ויצירת חיים.
הסוחרים בסיפורנו בחרו בדרך ההתבוננות של הדיכוי והניצול, זו שמתירה להם לא לשלם לאלמנה את חובם לבעלה המנוח (כי הרי לאישה אין לא מעמד ולא סמכות גבייה…). החוב הפך הפקר, המוסר גווע. בטענתם כי הם פטורים מתשלום החוב מפני שהאישה זנתה, לא רק שאינם מקבלים אחריות למצבה אלא גם אונסים ומבזים אותה בפעם השנייה והשלישית. אולי מפחד ואולי מרוע. אולי כי אפשר להיות חזקים מול יצור חסר הגנה.
ורק רבנו ראה אותה כ-אדם. אדם מתמודד, שורד ומוכן לעשות כל מה שנדרש עבור לחם. לא אישה זונה אלא אדם מתמודד. ולכן רבנו אינו שופט אותה לדין אלא לחסד, לרחמים ולאהבה.