הסיפור

בשנת תרצ"ח פלשו הנאצים אל וינה. כחלק מן הגזֵרות כנגד היהודים, הוכרחו כמה רבנים, ובהם אדמו"רים מבית רוז'ין, לטאטא את רחובות העיר. הם נאלצו לכרוע על ברכיהם ולנקות את הרחובות במברשות קטנות. ביניהם היו גם רבי אברהם יעקב פרידמן מסַדיגוּרָה, וגיסו, הרבי מקופשניץ. יהודי וינה התאמצו מאוד למצוא אנשים שיוכלו להחליף את האדמו"רים החשובים במלאכת הניקיון, אולם האדמו"רים סירבו בכל תוקף שיהודי אחר יסבול במקומם.
באותם הימים אמר הרבי מסַדיגוּרָה: "איני מצטער על שאני מטאטא רחובות, שהרי גם רחובותיה של וינה הם רחובותיו של הקב"ה, ועליהם להיות נקיים. אבל על כבודו של עם ישראל המחוּלל בין העמים – על כך לבי כואב. באותם הימים נדר נדר, כי אם יזכה לעלות לארץ ישראל – יטאטא את רחובותיה.
וכך עשה. בכל יום השכם בבוקר, בטרם האיר השחר, היה יוצא אל הרחוב ומטאטא את המדרכה שליד ביתו, ברחוב נחמני בתל אביב.
רק לאחר שראה הרבי כי החסידים הבחינו בדבר, הפסיק.

---

על הסיפור

רבים מן האדמו"רים משושלת בית רוּז'ין, ובכללם הרבי אברהם יעקב פרידמן (השני) מסַדיגוּרָה, רחשו חיבה לציונות ולהתיישבות החלוצית בארץ ישראל. בסיפור זה ניכרת חיבתו של הרבי לארץ ותשוקתו להמיר את וינה בתל אביב.
תכונה נוספת שאפיינה את האדמו"רים בשושלת זו היא ההתנהגות האצילית, הסדר והניקיון. עובדה זו באה לידי ביטוי בסיפורנו, באמירה של הרבי כי גם וינה צריכה להיות נקייה. בסוף הסיפור מתגלה כי לא רק מבטם האכזרי של הנאצים, הצופים בו בעודו מנקה את רחובות וינה, הפריע וכאב לרבי, אלא גם מבטם המעריץ של החסידים שראו אותו מנקה את המדרכה ליד ביתו בתל אביב, גרם לו לחוש שלא בנוח.
כמה פרטים המופיעים בעיבוד זה של הסיפור לקוחים ממקורות שפורסמו מאוחר יותר בקרב חסידי רוז'ין.