הקרח הבוער
אפילו דבר הנראה קר וקפוא כקרח יכול להשתנות, להידלק ולבעור באש.
פעם אחת, בימי החורף הקרים, הלך אחד מתלמידיו של הבעש"ט [הבעל שם טוב] עם מורו לטבול במקווה. היה קר כל כך שמהגגות היו תלויים גלידי קרח. כהרגלו, חימם הבעש"ט את המקום בעזרת פעולות וייחודים על פי חכמת הנסתר. גם תלמידיו של הבעש"ט ידעו כיצד לחמם את מי המקווה בעזרת סודות וייחודים.
באותו יום שהה הבעש"ט במקווה כמה שעות, עד שהנר שהביאו אתם התחיל לטפטף ולכבות. אמר לו תלמידו: "רבנו, הנר מטפטף ועומד לכבות!" אמר לו: "שוטה, קח גליד קרח מן הגג והדלק אותו, והקדוש ברוך הוא שאמר לשמן לדלוק, יאמר גם לקרח לדלוק!" גליד הקרח דלק עוד שעה ושעתיים, עד שהגיע התלמיד עם הבעש"ט לביתו. כשנכנסו אל הבית נשארו בידו של התלמיד מעט מים.
גליד הקרח שממנו עשוי הנר הניסי שבסיפור הוא היפוכה של האש – הוא גם עשוי מים וגם קר מאוד. על פי הסיפור, אפילו דבר שתכונותיו רחוקות מרחק רב מן האש יכול להידלק. הבעש"ט לא רק מדליק את גליד הקרח אלא גם מחמם באופן ניסי את מי המקווה הקרים.
הנסים המקיפים את הבעש"ט בסיפור זה קשורים, אם כן, ביכולת לחמם ולהדליק. לתכונות אלה יש גם משמעויות סמליות בהקשר החסידי – התלהבות והתרגשות הלב. תנועת החסידות מאמינה שצריך להדליק אש וליצור חום במציאות, בלב האדם. על פי הדימוי הזה, גם לב שקפא יכול להתחמם באש של התלהבות ולחמם את כל סביבתו.
