הקורבן והנפש
כוהן לועג לאישה המביאה קרבן דל של סולת בשמן וננזף בחלומו
מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת כקורבן.
ולעג הכוהן לקורבן שלה, ואמר: הקורבן הזה פעוט וחסר ערך. מה יש להקריב פה?
ובאותו לילה חלם הכוהן הזה חלום ושמע קול שאמר לו: אל תבזה אותה ואת קורבנה כי היא כאילו הקריבה את נפשה, שנאמר: "וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב".
"וְנֶפֶשׁ כִּי־תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לה' סֹלֶת יִהְיֶה קׇרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב א)
בין הקורבנות המופיעים בספר ויקרא נמצא קורבן המנחה, קורבן מן הצומח: סולת בשמן מתובלת בלבונה. בעוד שהעשירים הרשו לעצמם להביא קורבנות מן הבהמה, העניים הביאו כקורבנות מנחה עופות או מן הצומח.
מנקודת מבטו של הכוהן, הקורבן של האישה הוא קורבן שאין בו הרבה לאכול ולא הרבה להקריב על המזבח. אך עבור האישה הקורבן הזה הוא מה שהיא יכולה להרשות לעצמה להביא לבית המקדש.
הקול הנגלה לכוהן בחלום ממחיש לו את העובדה הזאת באמצעות דרשת הפסוק המורה על פרטי הקורבן. המשמעות הפשוטה של המילה 'נפש' בפסוק היא 'מישהו': אם מישהו מקריב מנחה, זה מה שמנחתו צריכה לכלול. הדרשה בחלום משתמשת במלוא מטענה, משנה את תפקידה התחבירי, ומרמזת שבעצם הקורבן הפעוט הזה הוא נפשה של האישה הזאת ואסור לזלזל בזה.
